הורוביץ יהודה

תקציר קורות חייו כפי שנרשמו והוקלטו על-ידו כמה שבועות לפני מותו.
נולדתי לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1905) בעיירה רוהטין שבגליציה המזרחית. אבי שמעון ז"ל, היה סוחר תבואות. גדלתי בבית אמיד וציוני ומשחר ילדותי אני זוכר את ה"קופסא הכחולה" שהייתה בביתנו.
את ראשית לימודי עשיתי בבית-ספר יהודי שנוסד בתרומת אבי ששימש אז כראש קהילה. עם פרוץ מלחמת העולם נאלצנו לברוח מביתנו. תחילה להונגריה ואחר כך לוינה, שנות המלחמה זכורות לי כשנים קשות של עוני, מחסור ותלאות.
בתום המלחמה חזרנו לביתנו. התמקמנו בדירה קטנה וחיינו במצב כלכלי קשה. למדתי בבית ספר תיכון במקום, ואחר כך המשכתי באוניברסיטה שבעיר לבוב, קיבלתי תואר שני בהיסטוריה ובשפה הגרמנית. השכלה לא עזרה לי למצוא עבודה בהוראה, האנטישמיות בפולין הייתה גדולה וטענו נגדי כי יהודי אינו פטריוט דיו כדי ללמד היסטוריה פולנית. התפרנסתי ממתן שעורים פרטיים.
ב-1939 נכנסו הגרמנים ופולין נכבשה בסערה. החיים תחת השלטון הגרמני היו גהינום. מדי בוקר אולצנו לצאת לעבודות קשות מלוות במכות והשפלות. התורים למזון הלכו והתארכו לאוכלוסייה בכלל וליהודים בפרט. למזלי שמע קצין גרמני כי אני מדבר גרמנית רהוטה, הקל על עבודתי והבריח לי מזון מהמחסנים שבמקום. בנובמבר החלטנו (כל הגברים במשפחה) לברוח מזרחה. עזבנו את המשפחות (האמנו כי בנשים ובילדים לא יפגעו) וחצינו את הנהר הקפוא סן שבגבול פולין-רוסיה. הרוסים תפסו אותנו והוכנסנו לבית-כלא. כיוון שנמצאו אצלי מסמכים המעידים על השכלתי ה"גרמנית" נחשדתי בכוונות ריגול. נחקרתי ארוכות ונדרשתי להודות. סירבתי והתעקשתי כי הסיבה היחידה לבריחתי לרוסיה, הייתה היותי יהודי.
נשלחתי למחנה עבודה בסיביר, שם עבדתי בסלילת כבישים בתנאים קשים. כשהתחילה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, רוכזו הפליטים הפולנים והועברו בקבוצות עבודה לקולחוזים באסיה התיכונה. הייתי שם ראש קבוצה בת 15 איש שנשלחה לקולחוז כזה, עבדנו קשה סבלנו רעב כבד, אכלנו כל מה שהצלחנו למצוא וקברנו במו ידינו את חברינו שלא החזיקו מעמד.
מהקולחוז הועברתי לעיר סמרקנד. ב-1943 בעזרת תרומות של הג'וינט ייסדתי בית ספר לילדים יהודים פולנים. כשנגמרה המלחמה נשלחנו על-ידי הרוסים חזרה הביתה. גיליתי כי כל משפחתי נרצחה על-ידי הגרמנים.
התיישבתי בעיר קטנה, קיבלתי משרת מורה ובהמשך הציעו לי לייסד גמנסיה במקום. סרבתי כי בשלב זה החלטתי להגיע לפלסטינה ולהמשיך את חיי במדינה יהודית.
ב-1946 העבירה אותנו הסוכנות היהודית לגרמניה, השתקעתי בעיר גבלשטאד במחנה צבאי נטוש. יסדתי בית-ספר לילדים פליטים יהודיים. חינכתי אותם והכשרתי אותם לקראת עליה קרובה לישראל. ב-1949 נסגר בית-הספר, כולנו עלינו ארצה. בארץ הכרתי את אשתי מרים, הקמתי משפחה חדשה.
אני עבדתי כמורה וכסגן מנהל. אשתי רכשה בית מרקחת ועבדה בו. נולדה לי בת אחת וקראנו לה אורה. אחרי פרישתי מההוראה, המשכתי לעבוד עם אשתי בבית המרקחת (עד פרישתנו לגמלאות).
ב-1983 מכרנו את רכושנו בחיפה וירדנו דרומה לבאר-שבע, כדי להתקרב למשפחה שבבארי...
אחרי מספר שנים נפתח בית אבות בעומר, עברנו וחיינו שם כ-5 שנים. אחרי פטירתה של אשתי, הגעתי לקיבוץ בארי, כדי לסיים כאן את חיי עם בתי, חתני והנכדים.

יהי זכרו ברוך