פוקס מולי (פרנץ)

נולד בוינה 19/1/1923 נפטר בבארי 12/2/2007 מולי נולד בווינה למשפחה שהגדירה את עצמה כאוסטרים חילונים בני העם היהודי. הוא בנם השני והצעיר של ארנסט ומרים, ילד טיפוחיו של אביו, שהועיד אותו להיות רופא כמוהו. עוד כילד ונער צעיר למד מולי מאביו איך עושים בדיקות במעבדה הקטנה שהיתה צמודה לבית. בחופשות נסע עם אימו לעיר הולדתה ולבני משפחתה בצ'כיה, וזכרונות מחופשות אלה היו לסיפורים מלאי געגועים. החיים היו טובים והעתיד נראה בטוח, עד שאוסטריה הפכה לחלק מגרמניה ומהמשטר הנאצי. למולי ולחבריו היהודים לא איפשרו להמשיך בלימודים בבית הספר. ההורים הבינו שאין עתיד לילדיהם במקום הזה. האח הגדול נשלח אל קרובי משפחה בצרפת, ומולי, שהיה חבר בתנועת הצופים היהודים בווינה, הצטרף לקבוצת הכשרה של עליית הנוער שיצאה לאנסדורף בגרמניה. היה זה מקום מיוחד שהמשטר הנאצי תמך בו והתפאר בו, כי שם הפכו צעירים יהודים לעובדי אדמה חרוצים. בהגיע העת לעלות לארץ, מולי נסע לווינה ונפרד מהוריו. את רגע הפרידה ומיקומה בתחנת הרכבת של וינה נצר בליבו תמיד. בנסיעה משותפת עם דני, הראה לו את המקום ממרחק, הכאב לא איפשר להתקרב. אבא של מולי הבין מאוחר מִדַי שמקצועו כרופא לא יציל אותו מגורל היהודים. ההורים נספו במחנה ריכוז. מולי בן ה-16 וחבריו להכשרה, הגיעו לקיבוץ מסדה בחודש אוגוסט, שוכנו באוהלים, ולמחרת בבוקר נשלחו לעבודת סיקול אבנים בבקעת הירדן. חווית יום העבודה הראשון בחום הנורא של ארץ ישראל, עוברת במשפחה מדור לדור. בסופו של דבר, הפך מולי לרפתן גאה במסדה. לקראת סיום ההכשרה, הקבוצה הכינה הצגה. למולי לא היה שום כשרון בימתי ועל כן הוצב כמחליף של הבמאי ברפת. ביום ההצגה הופקד על הרמת המסך. את ההצגה לא הכיר. כך יצא שבעוד הדמות המרכזית בהצגה, שאותה גילם חבר ההכשרה הצעיר, תיאודור ביקל, נשא נאום מלא פאתוס והפסיק לרגע כדי לקחת אוויר להמשך, מולי הוריד את המסך בביטחון שההצגה נסתיימה... במסדה גם נידבק אליו סופית השם מולי של שם יצרן הפלסטרים שנהג להביא לחברים מהתנועה בווינה. ממסדה עברה ההכשרה לכפר מכבי, מקום שאליו נקשרו באהבה. חלק מהחברים הצטרפו לקבוץ, ומולי שמר כל חייו על הקשר עם הקבוץ ועם חבריו. בכפר מכבי נפגש ונקשר לרבקה. עם תחילת מלחמת העולם השנייה, מולי התגייס לצבא הבריטי. הוא היה חדור רצון עז להלחם בגרמנים. באותם ימים כבר הבין שלא יזכה לראות שוב את הוריו. בהתחלה שירת כחלק מהבריגאדה הארץ ישראלית בפלוגות ההובלה, אבל הוא רצה להיות לוחם בקו ראשון, והתגייס לקומנדו הבריטי. חמש שנים שירת בצבא הבריטי ולחם עם יחידתו ביוגוסלביה לצד הפרטיזנים של טיטו ואחר כך באיטליה. את היותו דובר גרמנית מהבית, ניצלו המפקדים כדי לשבור את רוחם של החיילים הגרמנים לפני הקרב. באמצאות רמקול ענק שלעיתים הפך למלכודת מוות, נישלח לעמוד על אחת הגבעות והיה צועק אל החיילים הגרמניים להניח את נישקם. השנים בצבא הבריטי השפיעו רבות על עיצוב אישיותו ועל אופקיו הרחבים, את התכונות היקיות הביא מבית ההורים וכך נוצר שילוב מרתק של יקה עם התנהגות של בריטי. את שרותו האחרון עשה במצריים ושם גם סייע בהעברת נשק לכוחות ההגנה בארץ. רבקה ומולי נישאו בהיותו בצבא. לאחר שחרורו מהצבא הבריטי, מולי עבד בנמל תל-אביב במכס, ואחר כך היה עם ראשוני העובדים בחברת התעופה T.W.A . בחברה זו התקדם עד שהיה למנהל מחלקת כרטיסים והזמנות. מיקי, הבת הבכורה נולדה, ואחריה רוני ודני. המשפחה נהגה לבלות את חופשותיה ברחבי העולם, זכות השמורה לעובדי חברות התעופה ובני המשפחה. מולי היה אבא שיש לו עולם מלא והילדים בעקבותיו. הוא היה איש העולם הגדול, בידע, בסקרנות ובאהבה גדולה לבני אדם. בילדיו נטע את העניין בטכנולוגיה, ובמטוסים. בבית היו מרכיבים ומפרקים כל מה שניתן, ולטיולים הלכו לשדה דב לראות מטוסים ממריאים ונוחתים. מולי יצא לפנסיה מוקדמת כאשר חברת התעופה נקלעה לקשיים, והיה שמח בחלקו. בתל אביב היה נוסע על אופניו ופוגש את המון ידידיו. היו לו קשרים כל כך מגוונים עם כל כך הרבה אנשים, שסיבוב הבוקר שלו הסתיים בצהריים. לפני שש שנים בעקבות קשיי בריאות הגיע לבארי. מולי היה מאושר כאן. מאור פניו ושמחתו לפגישות עם אנשים הביאו את כולנו לאהוב אותו. תמיכת מערכת הבריאות ובני המשפחה שמסביבו איפשרו לו להנות מחיים טובים, עד ימיו האחרונים. שמונת נכדיו היו כל עולמו, וביניהם לבינו אהבה גדולה. מולי זכה לסיים את חייו בחיק משפחתו האוהבת, שכולה, מגדול עד קטן, היו שותפים מלאים לטיפול בו עד יומו האחרון. מולי עצם את עיניו הבוקר, בביתו, מוקף בחום ואהבה.