רואש מלכה

מלכה נולדה ב-1.3.1921, כ"א אדר תרפ"א, בכפר ליד איזמיר שבתורכיה. הוריה, מנחם ומזל-טוב אנג'ל, נפטרו כשמלכה היתה בת 17. שתי אחיות היו לה. הבכורה, פוליקסני, נישאה והיגרה לארגנטינה ושם נפטרה בדמי ימיה. אחותה רבקה, הקימה משפחה, ומלכה הצעירה התגוררה עימם בבית ההורים. מלכה עבדה לפרנסתה במשק בית ובבית חרושת לטבק.בשנת 1949 עלתה באנייה ארצה. בספר "שיחת קיבוץ" סיפרה מלכה למראיין: "באתי מתורכיה יחד עם תשע רווקות, הייתי בבית העולים בבאר יעקב. הייתי בת 25. לא היו לי שום ידיעות על ציונות. באתי ככה כמו שאני. אחרי שבוע לקחו אותנו לגדרה. עבדתי במשק פטר. עבדתי ברפת, במטע, במספוא, שם עבד גם יאיר חצרוני ואת מרגלית אשתו הכיר שם. עברית למדנו קצת. בהתחלה היה קשה מאד". כעבור מספר חודשים הגיעה לגדרה קבוצה של בחורים צעירים מספרד וביניהם אליהו רואש. שתי הקבוצות שוכנו זו ליד זו ובמהרה נרקם קשר אהבה בין שני הצעירים, כשאליהו שר לה מדי ערב שירי אהבה בספרדית.את חתונתם ערכו בחדר האוכל הישן בבארי, יחד עם זוג נוסף. בין מלכה ואליהו צמחה אהבה מיוחדת רבת שנים. שניהם היו מסורים זה לזו. מלכה חסתה בצילו והייתה נאמנה לו בתום ומילאה את כל מחסורו. ביתה היה מבצרה והיא טיפחה ודאגה לניקיונו. מבארי לא הרבתה לצאת, אלא לביקורים משפחתיים. בני משפחתם אהבו לבוא לבקרם, וכל ביקור בקיבוץ היה זכור להם כחוויה גדולה. מלכה ואליהו אהבו לארח אנשים. הייתה מסורת שבכל מפגשי אחה"צ ובשבתות בבוקר, היו השכנים מתכנסים ברחבה ליד חדרם של אליהו ומלכה ותמיד היו שם המאפים מעשה ידיה של מלכה.כרמלה ויעקב צמח היו שכניהם לאורך שנים ארוכות ובנם הבכור, דורון, זכה לקבל את מלכה ואליהו כ"דודים" אוהבים שטיפלו בו בזמן שההורים נעדרו.ידידות נרקמה גם בין מלכה ואליהו ליוחנן ורגינה, שהתבטאה בעיקר במפגשים של ליל שבת ובשבת אחה"צ, כשהבילוי המועדף היה משחק רמי או צפייה במשחקי כדורגל בטלויזיה. מלכה ואליהו נקשרו גם לילדיהם ולנכדיהם של רגינה ויוחנן ז"ל והרעיפו עליהם אהבה. מלכה ואליהו היו חשוכי ילדים, אך לא שיתפו את חבריהם בכאבם. רק ברבות השנים הייתה מלכה אומרת בצער: "כואב לי שאין מי שיגיד עלי קדיש". הם אהבו מאד ילדים, ובזמנו אימצו כמה מילדי החוץ שגדלו בבארי. הראשון שבהם היה ראובן נגלר ז"ל, שנקשרו אליו ואהבו אותו עד מאד. כשהקים משפחה נשמרו הקשרים החמים גם איתה. מלכה היתה סורגת מיומנת, ולתינוקות שאך נולדו היתה מביאה גרבי צמר או אפודה, פרי עמלה.שנים ארוכות עבדה בחריצות במחסן הבגדים. היתה משכימה קום, עוד לפני זריחת השמש, ומתייצבת לעבודתה ליד המעגילה הישנה. היתה נוחה אל הבריות וכולם אהבו את מזגה הטוב. מלכה ואליהו היו שומרי מסורת ומלכה הקפידה להדליק נרות שבת ולצום בכל יום כיפור. מרגלית זוכרת היטב את הארוחות שלאחר הצום, שיאיר ז"ל היה טורח בהכנתן, ואילו מלכה היתה דואגת לבורקס ולבקלווה המיוחדים שלה.מלכה ואליהו היו אנשים נדיבים ותרמו מכספם לנזקקים, למוסדות ועמותות שונות. מלכה אף תרמה פסנתר ל"נאות בארי", כאות הוקרה לטיפול המסור שהיא ואליהו זכו לקבל שם. היא הגיעה לנאות בארי בפברואר 2000, בעקבות נפילה.מלכה הייתה אישה פשוטה וצנועה, הסתפקה במועט ולא התלוננה. היא רצתה להיות עצמאית ולא רצתה להטריח איש. כל הצוות אהב אותה. אליהו אישה, היה שותף ותמך בה כל העת בדאגה ובמסירות אוהבת.בשנים אלה נוצר גם הקשר המיוחד בין מלכה לרחל קרינגל ומשפחתה, שאימצו את מלכה אל ליבם והיא הייתה להם כסבתא. בכל ליל שבת הצטרפו בני משפחת קרינגל לקבלת השבת ב"נאות בארי", כשעומר מלווה בנגינה את שירי השבת ועיני מלכה נוצצות מאושר. בשבתות ובחגים בילתה מלכה במחיצתם. לאחר מותו של אליהו התהדק הקשר והם השתדלו לשמח ולדאוג לכל צרכיה. היא גמלה להם באהבה. היה זה חיבור חם ואוהב מיוחד במינו.לאחר פטירת אליהו ביקשה מלכה להוציא חוברת לזכרו, וכשהתגשמה משאלתה היא הודתה מכל ליבה לעושים במלאכה.בחודש האחרון שוב נפלה ונזקקה לאשפוז. הפעם לא עמד לה כוחה להתמודד עם סאת הייסורים.היא דאגה לכתוב צוואה והרגישה שבזאת השלימה את מעגל חייה.מלכה הנחבאת אל הכלים, האישה השקטה והתמה, בעלת הלב הרחב, סיימה את מסע חייה ב"נאות בארי", שהיה ביתה, והיא נטמנת לצד אליהו באדמת בארי שכה אהבה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.