גדיש אילן
בנם של לאה ומיכאל ז"ל. נולד במחנה בגדרה ב-22/4/1947.
הריהו נראה לפנינו כמעט בכל יום באיזה שהוא מקום – בין הילדים, או באחת מפינות המשק. ברור, שהוא נמצא ברפת, במטעים, או בדרך, באחד הבוסתנים כשהוא רודף אחרי לטאות, פרפרים ומיני חגבים אחרים. מאז ומתמיד לא אהב להיות בחברת הילדים. היה לו עניין משלו. היה לו יחס מיוחד אל כל החי למינהו. אמנם, לעיתים לא חסך שבטו מהם. אך גם זה היה ביטוי לאהבתו אותם. לרוב אפשר היה לראותו מסתובב בודד, או עם עוד אחד מהילדים מחוץ לגדר, כשהוא מחפש, או יושב סתם ונהנה מיזוו של העולם.
לא פעם גרם לנו דאגות של ממש: הילד נעלם, קוראים בשמו ואיננו עונה. אך הוא היה בא, גם אם לא בשעה המתקבלת על דעתנו, ואיתו עוד "משהו" להראות לילדים.
כשאני מעלה זיכרונות מימי גדרה, אני רואה את אילני, הבלונדיני המתולתל, בעל עיני התכלת החדות כשהוא מהלך על שתיים – כמעט כמו הברווזה – עם עוד ארבע מבני קבוצתו והוא קצת גדול מהם, עולה עליהם ומשיג אותם.
אילני, כשמכנסיו מלאות ב"לא עלינו", ניגש אל המסגרייה ובפיו כבר שגורות קללות המסגרים והוא עדיין איננו מבין את אשר מדברים אליו. את מלאכת הדיבור תפש על נקלה; היה מרבה לפטפט, אך לא כן בשנים הבאות.
בהיותו בגן לא הרבה לבטא את עצמו. עוד בטרם מלאו לו ארבע שנים אפשר היה להבחין בקולו ובשמיעתו הטובה. אבל גם זה נהפך לנכס לראותו, כשהוא מפזם לו את מנגינת המקהלה של המשק.
שש שנות החיים הראשונות הן שנות החיים הנותנות את רישומן לכל החיים. לאילן – אלו היו שש השנים הראשונות והאחרונות.
נפטר לאחר מחלה ב-6/3/1953.
יהי זכרו ברוך