בר-לב רפאל (ברנדי)

ברנדי (רפאל) בר-לב רודי ברנדשטטר, בלונדיני ויפה, נולד בפולין, בעיר קטנה ששמה בילסקו.

בן יחיד למשפחה אמידה, שדיברה גרמנית בבית ופולנית ברחוב. האב בעל בית מסחר גדול לבדים, ומפעל לברגים ומסמרים. בקיץ היו נוסעים לחופשה של חודשיים בכפר, בחורף מחליקים על קרח ונוסעים לסקי.

האב היה ציוני, הספיק לבקר בארץ פעמיים לפני העלייה ארצה, והביא עלה של צבר שלא נקלט בגינה.

שנה לפני עליית המשפחה, כשהיה בן 9, הוציא אותו אביו מבית הספר והוא למד עם מורה פרטי בעברית מתוך ספרים של בית הספר הריאלי. ב-1935 עלתה המשפחה ארצה.

ברנדי התחיל ללמוד בכיתה ה' בבית הספר הריאלי בהדר הכרמל, הפך להיות פעיל בתנועת הצופים. "זה היה מרכז חיי", אמר לנכדתו. בן-טובים, שנשבה בקסמי המהפכה.

בגיל 15 הצטרף ל"הגנה". בגיל 16 הודיע להוריו שלא ימשיך ללמוד בבית הספר, ובכוונתו ללמוד לבגרות אקסטרנית בכוחות עצמו, ואח"כ ללמוד אדריכלות. הוא השלים את הלימודים לתעודת הבגרות בשנה אחת, והיה צריך לחכות שנה עד שחבריו יגמרו ללמוד ויצאו להכשרה. בשנה זו עבד כעוזר אצל אדריכל, אבל החליט ללכת לקיבוץ. את ההכשרה התחיל בקיבוץ חפצי-בה, ואח"כ בתל-יוסף.

ב-1944 יצאו להכשרה בבנימינה. ברנדי עבד אצל אחד הקבלנים כפועל בנין, והיה מחלק עם החברים את העיתון "לאחדות העבודה" של סיעה ב'. מובן מאליו שברנדי היה מעורב בבחירת הגרעין שיהיה גם שותף פוליטי ולא רק "השלמה" לגרעין.

אחרי האיחוד עם "בארות" עברו כולם לגדרה. בתקופה זו עבד אצל קבלן בניין, וחלק מהזמן עבד בפלוגת עבודה של "סולל בונה", בהקמת מחנות צבא בריטי על יד עזה. ברנדי, שדיבר אנגלית, קיבל מינוי רשמי של "מוכתר" מטעם הבריטים.

באותה תקופה היה תמיד עוצר בלילה, וברנדי היה מטפל בהוצאת היולדות לבית החולים ברחובות. בליל העלייה לקרקע, ליל 11 הנקודות, שכב עם חום, בגלל דלקת שרירים והוא מתאר את ההחמצה במילים "זאת הייתה דפיקה רצינית".

אחרי שהרגל הבריאה חזר להיות גזבר, אך סיים את התפקיד עם המעבר לנחביר. כשהוחלט לעבור לנקודה החדשה היה ברנדי, כמובן, האחראי להעברה. "הבתים שנשארו במקום החדש היו שלדי בתים, בלי טיח, בלי חלונות. שלושה בתים. גמרנו אותם, אחד הפך לחדר אוכל, שני לבית ילדים ובשלישי – המרוחק יותר, הוקם בית הדפוס הראשון". בנובמבר 49, שמונה חודשים אחרי תחילת המעבר לנקודה החדשה, חוסל המחנה בגדרה.

אחרי רצח שולה היה אצל לוי אשכול ודרש גדר ותאורה – דברים שתוכננו אך לא בוצעו בגלל בעיות תקציב. זה היה "מערב פרוע", וברנדי השתתף כמו כולם במארבים נגד מסתננים. עם המעבר לנקודה החדשה שוב הפך לגזבר, והיה גם חבר בועדת הנוער של הקיבוץ המאוחד. אחר כך היה מורה ומדריך של הכשרת "בתלם".

באותו זמן, 1954, הכירה לו רבקה'לה את אסתר, שלמדה איתה גננות בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. כשהחליטו להתחתן, היה ברור שאסתר לא יכולה לעזוב את כיסופים, כי נשלחה מטעם הקיבוץ ללמוד ולהקים גן. עברו עשר שנים של מאבק ענקים, שנים בהן ברנדי מרכז בנין בכיסופים ובבארי, ואסתר גננת, מרכזת ועדת תרבות בכיסופים, מזכירת קיבוץ. אחרי שנתיים נסיון בבארי חזרו לכיסופים, וברנדי קיבל מבארי טוסטוס (ואחר כך גם חיפושית) והמשיך לרכז את הבניין בבארי ולחזור אחר הצהריים לכיסופים.

מיקי נולדה ב- 55, רותי שנתיים וחצי אחר כך, אבנר אחרי 4 שנים – ובארי נצחה. אביטל כבר נולדה בבארי.

כשהילדים גדלו יצאו לשנת עזרה בקיבוץ צעיר – לוטם.

בראיונות לקראת הספר "שיחת קיבוץ" אומר ברנדי: "התנועה הקיבוצית לא נולדה מתוך אידאה אלא מתוך הכרח... בלי ספק היו שלושה מוקדים שסביבם קמה התנועה הקיבוצית: כיבוש העבודה, בטחון וסוציאליזם – שיתוף ושוויון. אדם מעצם מהותו מחפש אמונה. אמונה דתית, או שאיפה לחברה יותר צודקת. אם מאמינים רק ברמת חיים, אין יותר מה לעשות פה. אני חושב שאי אפשר לקיים את הקיבוץ לאורך שנים מבלי אידאה מאחורי העניין. ישוב עם טעם חיים, עם דגם של חברה שיתופית – זה הדבר היחיד שיכול היום להחזיק מעמד...".

חברים אומרים עליו שהיה יקה עם מיזוג נדיר של אידאולוגיה והגשמה. איש ביצוע עם אופק הומניסטי. התבלט כחבר מוביל ומנהיג, תמיד עם שכל ישר – אבל לא תמים. מסור, נאמן לעקרונותיו, נאמן לבארי, אך מבחין בין עיקר לטפל ופתוח לרעיונות חדשים, יודע לפשר בין דור הותיקים לצעירים.

חייו בקיבוץ היו שלמים, עד הסוף. כמו הסיסמא הישנה שלזר תלה פעם בדפוס: "יוזמה אמיצה, מוסריות פשוטה, אינדיבידואליות עקשנית".

יהי זכרו ברוך