הן אברהם

אברהם נולד ב- 1920 בגרמניה להורים יוצאי גליציה שהשתקעו בגרמניה לאחר מלחמת העולם האשונה. שם סיים שש שנות לימוד. עם שלטון הנאצים עולה המשפחה שהייתה משפחה ציונית לארץ, ומתיישבת בשכונת הפועלים נשר שליד חיפה. האב שהיה במקצועו מנהל חשבונות הופך לפרולטאר: עובד בוולקן עד שהתקבל לעבודה בבית החרושת נשר. אברהם לומד בביה"ס היסודי במקום. ככל ילדי נשר מצטרף לתנועת הנוער העובד שלימים יזכה לכהן כמזכירה מטעם הקיבוץ המאוחד. משסיים לימודיו בביה"ס היסודי, עבר לביה"ס המחוזי ביגור. אחר כך יצא עם חבריו לתנועה להכשרה בנען. ב – 1939 עולה ההכשרה להתיישבות לגרעין דוברת. אברהם מכהן כמזכיר הקיבוץ. משמחליט הקיבוץ על הצטרפותו לחבר הקבוצות, מחליטים אברהם וכמה מחבריו על רצונם להשתייך לקיבוץ המאוחד. הוא נשלח לפעילות תנועתית במועצת פועלי נתניה. במסגרת פעילותו זו ארגן את שביתת היהלומים. בנתניה נישא אברהם למרגלית ושם נולד גיורא, הבן הבכור. פרק נוסף בפעילותו של אברהם הוא השתבצותו בפלוגה המקובצת של הקיבוץ המאוחד בסדום. אוקטובר 1946 חוזר אברהם לקדמה ונבחר לשמש, כן, שוב כמזכיר. בראשית ינואר 1947 מגיעה אף יהודית לקדמה שבנתניה. נישאת למרדכי. אפרת נולדת. משפחתם של מרגלית ואברהם מתרחבת. רפי נולד. סוף-סוף מקבלת הקבוצה "נקודה", להתיישבות בתל-תורמוס, בערב יום כיפור שנת 1946 עולה קדמה להתיישבות בליל 11 הנקודות. עם פרוץ מלחמת השחרור באה מחצית תאוותו לפעילות ביטחונית לסיפוקה. סוף סוף הוא בשליחות ביטחונית. נשלח לקורס סמלים קרביים שצורפו לחטיבת גבעתי. לאחר המלחמה מחליט אברהם שמעכשיו כולו קודש ל"עבודה של ממש". הוא עובד בפלחה, ברפת, מרכז את הרפת, ובכל זאת נקרא שוב לפעילות: הפעם נבחר להיות המזכיר "שלנו" כאחד משני מזכירי הנוער העובד. גיורא זוכר תקופה זו על צלילי האופנוע של אבא. אופנוע היה אז רכב השרד, ורק "החשובים" קיבלו רכב מסוג זה. שוב מחליט אברהם שמעכשיו- רק "עבודה של ממש". לא עוד ג'ובים כלשונו. ושוב בכל זאת נבחר, הפעם להיות גזבר. הידידות עם יהודית הופכת לאהבה. יהודית ואברהם בונים ביתם במשותף. בשנת 1956 נולדת נילי. בינתיים הולך ומתערער המצב בקדמה. לאחר ניסיונות שיקום, הקיבוץ מתפרק: המשפחה מגיעה לבארי ומצטרפת לקבוצת חברי קדמה שהקדימו אותם בהגיעם אלינו. ההתרגשות מקבלת הפנים החמה שהמשפחה זוכה לה אצלנו, היא אחת מחוויות היסוד שליוו את אברהם עד ימיו האחרונים. גם חוויות קשות שעבר, מחלתה של נילי, שביו של גיורא, לא עמעמו תחושת תודה זו. לא שאברהם לא ידע גם נחת בחייו, קריאה ומוזיקה, השתלבות בעבודה: גם אצלנו ברפת, ריכוז הרפת, גידול דור חדש של רפתנים מבני המשק, ריכוז ועדת חברה, מעורבות פוליטית, נחת מהילדים, התגאה בנחישות האופי ובהצלחתה של נילי. שמח לדור שלישי קיבוצי הגדל בבית. בין עבודה לקריאה – משחקי כדור-הרגל עם רועי, ושיחותיו עימו. אך עם כל חשיבותם של אלו זכר לבארי זכר קליטתה האנושית, והאפשרות למצוא ולבנות בית חדש לאחר ששנים הושקעו בבניית בית קיבוצי אחר שמשום מה לא הצליח. בעיצומה של מחלתו זכר לנו אברהם חסדנו זה וכתב לנו, חבריו: "אני מרשה לעצמי להשתמש בתבה 'בית', כי זו תחושתי הכנה בהתייחסותי לבארי. ביתי זה מהווה עבורי משען תומך ללא תחליף. הוא שופע חמימות ומשרה אווירת ביטחון והשתייכות. אכן, זו בארי האהובה עלי, ושאני גאה להימנות על חבריה."

אולי נוסיף אנו תודה לאברהם על היותו גם הוא חבר לנו.

יהי זכרו ברוך