פרומקין אריה
ארקה נולד בירושלים בג' תשרי, תרפ"ו, אח לעדה ובן להוריו מיכאל ופרומה, היא דור חמישי בארץ, ילידת חברון, ואביו יליד רוסיה. הבית היה שומר מסורת. כשמלאו לארקה שנתיים, המשפחה עברה לתל-אביב, שם נולד אחיו הדר. המשפחה התפרנסה בכבוד מפרדס הדרים גדול, אך עם פרוץ מלחמת העולם, עבר משבר על הענף והמשפחה ירדה מנכסיה. ארקה, ילד תל-אביבי של אותם ימים, למד בגימנסיה הרצלייה והצטרף לתנועת "הצופים". עם הקמת גרעין "הצופים ב'", הגרעין של מייסדי בארי יצא ארקה עם חבריו להגשמה בבניימינה. ארקה לקח חלק עם חבריו בהעלאת מעפילי הספינה "שבתאי לוז'ינסקי" והתנדב לעבודה בחברת האשלג בסדום. בימי מלחמת השחרור היה בנחביר, בעמדה מספר אחת. בשנת 1951 עלה על מוקש שהוטמן על-ידי מחבלים באזור בית גוברין, פציעה זו שינתה את מסלול חייו. ארקה איבד את רגלו השמאלית ואחת מעיניו נפגעה קשה. לאחר תהליך שיקומי הכשיר את עצמו להוראת תנ"ך והיסטוריה בסמינר הקבוצים באורנים, ומאז היה למורה למקצועות אלה ומחנך של כיתות "דרור" ו"צבר" בבית הספר המקומי בבארי. בתקופה זו הקים את הספרייה הלימודית בבארי והיה גם מנהל בית הספר. פעמיים כיהן כמזכיר בארי, אחת מהן בתקופה הקשה של מלחמת ששת הימים. ארקה ורותי נישאו והביאו לעולם את פרומה, אמא של ארקה הצטרפה למשפחה בבארי וחיתה עמנו עד מותה. ארקה היה תמיד איש מעורב, אכפתי, צנוע וישר דרך. אינטלקטואל וסקרן, שקרא ולמד תמיד דברים חדשים. תכונות אלה הביאו אותו, למרות מגבלותיו, לתפקידים ציבוריים גם בבארי וגם במועצה האזורית אשכול. בתקופה שכיהן כמזכיר המועצה, הוא הקים וניהל בית-ספר למבוגרים, שמשך אליו את חברי הקיבוצים והמושבים באזור, ומילא תפקיד חשוב במרקם החיים של האזור. עבודתו האחרונה של ארקה הייתה בדפוס, אולם בצד עבודה זו, המשיך לנהל במסירות ללא גבול ובאכפתיות האופייניות לו, את קבוצת הכדורגל "הפועל בארי אשכול", מתוך אהבה לספורט ומתוך אמונה שקיום קבוצת כדורגל ימשוך צעירים לכאן. ארקה היה אדם נוח לבריות, לא נכנס לעימותים, את בית המשפחה פקדו חברים רבים מבית ומחוץ. תמיד התקבלו במאור פנים ובשיחות על עולם ומלואו. ארקה החזיק בעמדות פשרניות שמאלניות לגבי הסכסוך עם שכנינו, לא אהב עמדות קיצוניות ותמיד קִווה שהשלום עוד יגיע. במרכז חייו של ארקה עמדה המשפחה, רותי, הילדים והנכדים. אהב לצאת להרצאות, בילויים, טיולים בארץ ובארצות רחוקות. למרות מגבלותיו הקשות, רבים מאיתנו עוד זוכרים אותו מקפץ על סלעים ויורד מגבעות ללא כל תלונה. עד ערוב ימיו נהג לקרוא בכל יום פרק בספר האהוב עליו מילדות, התנך. הסתלק מאיתנו שׂבע ימים ומעשׂ. הגשים חזון, היה שותף בהקמת בארי ועל כך הייתה גאוותו. ציין תמיד שבארי התפתחה והיא משגשגת מעבר לחלומותיו הוורודים. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, חבל אל דאבדין ולא משתכחין. יהי זכרו ברוך.