בשוראי אביבה

אביבה נולדה בקיבוץ נען, ב-3/2/1935, בת לפביאן ולרבקה נתן, שהיו מייסדי הקיבוץ. אִמה, ילידת הארץ, היתה בת למשפחת אברמסון, מראשוני המייסדים של מדינת ישראל הצעירה. היא באה מבית קטן וצנוע ברחובות ומשם עברה לנען.
אביה, יליד רוסיה, היה אדם פעיל מאוד בתנועה הקיבוצית.
שנות נעוריה של אביבה עברו עליה בקיבוץ, ילדה יפה וזהובת שיער, שאהבה את החיים, הלימודים וכל מה שהיה אז לקיבוץ להציע, למי שהיו ילדיו הראשונים. היא היתה מבני מחזור הלימודים הראשון בנען, המחזור הראשון של חטיבת הקיבוץ המאוחד והכיתה הראשונה של תנועת הנוער העובד והלומד.
בבית הספר היתה מתלמידיו הראשונים של המורה האהוב עליה דויד זהבי, אצלו למדה לשיר ולנגן בחלילית. כתלמידה הצטיינה גם בתחום המשחקים ותחרויות הספורט.
בסיום לימודיה התגייסה לנח"ל, עברה קורס מ"כים והדריכה גרעין של נח"ל בכיסופים.
אהבתה הגדולה למקצועות הספורט הובילה אותה להשתתף בתחרות השחייה של חיל-האוויר, ולזכות בה במקום הראשון.
מייד כשסיימה את שֵרוּתה הצבאי למדה בקורס חובשים, במהלכו הכירה חברה בשם צפרירה שהזמינה אותה לבוא ולבקר בקיבוץ בארי.
אביבה, שתמיד חלמה לבנות את חייה בקיבוץ צעיר, החליטה להישאר בבארי. היא עברה לגור בצריפֵי החבורות שבמקום, יחד עם צעירים נוספים שהיו בחבורה, ביניהם חנן בשוראי, שמשך את תשומת ליבה, בהיותו אדם נמרץ ופעיל.
אביבה העידה על עצמה שהיא אינה חזקה במילים בעל-פה, על כן בחרה לכתוב לו פתקים, ואֵלה הובילו בסופו של דבר, לחתונה ולהקמת בית משותף, כאן בבארי. ילדיהם כולם נולדו כאן. אהל, שהקים את משפחתו בחו"ל, נואית ויונת, הבת הצעירה, שבחרה להקים את ביתה כאן בבארי והקימה משפחה לתפארת.
הנכדים מהארץ ומחו"ל שהצטרפו למשפחה המתרחבת, מילאו את ליבה באושר גדול. בערוב ימיה, כשהמעיטה במילים, דיברו עיניה שנצצו בהתרגשות גדולה בכל ביקור שלהם.
מי שהכיר את אביבה, ידע שהעבודה אצלה היא ערך עליון, ערך שליווה אותה מאז ילדותה בקיבוץ נען. בבארי היתה עובדת חרוצה ונאמנה בלול, במטבח ובעיקר בדפוס, במכונת ה'בֶּוֶה', שעל-ידה עבדה שנים רבות.
מלבד יציאה קצרה לסמינר חצי-שנתי באפעל, עבדה אביבה בעקביות, כל זמן שכּוחה עמד לה להמשיך ולעבוד.
בני משפחתה מעידים עליה שהיתה אדם ש"פיו וליבו שווים". היתה ישירה מאוד, כֵּנה ואמיתית, בדבריה לא היתה שום הִתיַפיְפוּת.
הצוות ב'נאות-בארי' מעיד עליה שהיתה שלווה, שקטה ונעימה, לא דורשת ולא מקשה, נוחה ומחייכת באושר כשמזכירים את הנכדים, וכל זאת מול הקשיים שהעמידה בפניה מחלתה.
בזמן האחרון גברה מחלתה עד שלא יכלה לה עוד.

תנוח על משכבה בשלום.