קלמר ראובן
ראובן נולד 1926 בחיפה,
להורים שעלו מפולין. אביו היה פועל בניין שנדד מירושלים לחיפה, והשתקע עם אשתו בדירת
חדר בעיר העתיקה. ראובן נולד שם, ואת צעדיו הראשונים זכתה לראות השכנה הערביה
שהשגיחה עליו כשאמו הלכה לשוק. לימים עברו לצריף בשכונת הדר, והאב שהפך מפועל
לקבלן , בנה במקומו בית עם דירות להשכרה. עם ההתבססות הכלכלית עבר ראובן לבית הספר
הריאלי. בדרכו היומית לבית הספר עבר מתחת למרפסת של מנוחה, והיא צפתה בו והתאהבה.
הם נפגשו ממש בפעולה בצופים. ראובן הציע ללוות אותה הביתה, מכאן והלאה היו יחד.
כמנהג הימים ההם בבית הספר הריאלי, בגיל 16 יצא ראובן לשנת עבודה
בקיבוץ גניגר, יחד עם אהרון ידלין, בוכסי ובודא. כתום שנת ההכשרה החליט ללכת
לקיבוץ, וכדי להביא תועלת עבר לבית ספר מקצועי ללמוד מסגרות. ראובן הצטרף לגרעין
בבנימינה. מנוחה התייעצה עם חברותיה, ובאישורן ויתרה על גיוס לפלמ"ח, והצטרפה
לאהבת חייה בבנימינה. ברוח הזמן, חלקו אוהל עם זאב רפופורט. העבודה היתה שרשרת
ניסויים וטעויות. בודא חרש עם הסוס, ראובן הלך אחריו וזרע דורה. שום דבר לא צמח,
וראובן עבר לעבוד כמפעיל מכונה בסלילת כבישים. כשהקבוצה עברה לגדרה הוא עובד
בבנין, מתמרד נגד העבודה בפרדס של ד"ר שטיאסני, מנסה את כוחו כסדרן עבודה של
הקבוצה, ומשתתף פעיל בנסיון להקים "מפעל בלוקים": הוא ויוקי מערבבים
בידיים בטון ויוצקים לתבניות. המפעל, אגב, נסגר מחוסר ביקוש לתוצרת. מדי פעם יש
עבודה מזדמנת בבציר ענבים, או במחנות הצבא הבריטי. מנוחה יוצאת בעל כורחה לקורס של
מדריכי נשק.
ראובן הוא אחד
מברי המזל שזכו לעלות לקרקע בליל 11 הנקודות, בתפקיד איש הקשר הממונה על ההליוגרף.
בשבת הראשונה הגיעה מנוחה לביקור פתע: היא נסעה למרכז עזה בטרמפ עם צנחנים בריטים,
והלכה משם ברגל דרך השדות. ראובן עבד בהנחת קו המים מנירעם, ויצא
לקורס
רכזי
בנייה בטכניון.
באמצע הקורס קיבל מברק לחזור, כי המלחמה בשער. ב– 15 במאי 1948 פלש הצבא המצרי למדינת ישראל. ב-18 במאי התרחשה ההפגזה על נאחביר. מחליטים לפנות
את הנשים ההרות: מנוחה ורחל צייג חוזרות לגדרה. עמרי ומאירה נולדים שם, וחולקים
לול אחד.
גם חמוטל נולדה בגדרה, ב-1950. רק ב-1951 מחסלים את המחנות בגדרה
ובנאחביר, והקיבוץ הצעיר מתמקם בנקודה הנוכחית. מנוחה מגיעה עם כלל הנשים והילדים.
די מהר היא מגויסת לתפקידים: הדרכה בצופים, החלפת המזכיר שעזב בפילוג הגדול,
לימודים בסמינר. ראובן היה אז מרכז בניין, ונשאר לבדו עם שני ילדים קטנים. הוא
מספר: "קיבלנו את הדין והמשכנו לשאת בעול". הילדים זוכרים את ההליכות
האינסופיות להשקות בטון, מי על הידיים ומי על הכתפיים של אבא. "בסך–הכל,
הייתי
שלם
עם
החינוך
המשותף.
זה קיבוץ,
הילדים מקבלים
את
הטיפול
הנכון,
אתה פנוי לעבודה כל היום" סיכם בראיונות לספר "שיחת
קיבוץ". בינתיים המשפחה גדלה. רותקה נולדה ב-1956, בועז ב-1962. ראובן כבר
אבא משוחרר, כותב מהמילואים מכתבים עם חידות, תשבצים, ואפילו משתמש בדיו סתרים.
בין המשפחה לעבודה, הוא מוצא מקום לאהבת הצילום שלו. הוא מקים חוג צילום ומטפח את
חדר החושך.
אחרי שנים רבות בבנין, ראובן עובר לדפוס. מפעיל GTO,
שמינית, ריובי. "כשהמכונה רצה משעמם, כשהכל נתקע – מעצבן" אבל משמעת
העבודה חזקה מהכל. בשנים האחרונות עבד בהגהות – מה שהתאים במיוחד לאופיו.
"הוא היה מגיה בלתי נלאה של החיים עצמם" אומרים הילדים. שם לב לפרטים,
מעיר או שולח מכתבים בעניינים קטנים לכאורה שחשוב לתקן: חסר נייר טואלט, בטון
נסדק, צריך לשטוף את צנצנות הדבש בחדר האוכל ולמחזר אותן.
אביו של ראובן, סבא יצחק, מגיע לקיבוץ ב-1980. הוא מרגיש כאן בבית,
שהרי ספי הגזבר היה לווה ממנו כסף ברגעים הקשים של הקיבוץ. ראובן מטפל בו במסירות
גדולה 14 שנה. במקביל, מופיעים נכדים וראובן הוא סבא חם ואוהב. בין לבין יש זמן
לקונצרטים, הצגות, סרטים בתל אביב, ואפילו נסיעות לחו"ל.
עם החלשות הראיה של מנוחה, ראובן הופך להיות העיניים שלה. הוא מטפל
בה באהבה שלא דועכת עם השנים. בין המצאותיו הרבות גם צינור שהוא מעביר בין הפה שלו
לאוזן שלה, כדי להקריא לה בלחישה את התרגום בסרט מבלי להפריע לשכנים.
אחרי מותה של מנוחה השתנו החיים לחלוטין. ראובן מצא נחמה בעבודה קרמיקה, ואחר כך במוזאיקה. עם המטפלות דונה ואחריה יפה הוא יוצר קשר אבהי וחם. הוא מעורב בחיים החברתיים של כלל המטפלות בבארי. עדיין מקפיד לעלות מדי יום שישי לקבר של מנוחה, "כדי לשמור על קשר", ומבקש מיפה למסור לילדים שגם הם יעשו זאת, אם כי פעם בחודש תספיק.
באחד הראיונות הוא מסכם ואומר: "קיבוץ זה דבר מאד טוב, אבל
מאד קשה למי שלא מוכן להסתגל, לוותר, לקבל הוראות מאחרים. ידעתי שאני עושה דבר
שטוב לי ואני שלם איתו, ידעתי שאני שותף לחברה שעושה דבר חשוב. בתנאים ההם, זה היה
מעשה שזרז את הקמת המדינה. בוודאי שאלה היו שנים קשות, אך זה בטל בשישים. הייתי
חוזר על זה שוב".
ב-2007 הוא משאיר פתק מודפס: "אחרי מותי ספדו ככה לי: אל
תבכו, לרשום על המצבה: "תודה על הביקור", לתרום את אברי גופי לנדרש, לא
לחבר למכונת החייאה". ראובן נפטר בביתו, כפי שאיחל לעצמו.
יהי זכרו ברוך.