חסר רכיב

בר-לב אסתר

בר-לב אסתר
-
28/04/1931 - 12/02/2019

הוריה של אסתר, בסי ואברהם לפסון, הגיעו לניו יורק כילדי מהגרים מליטא ורוסיה הלבנה, ושם נפגשו ונישאו. אחרי שני בנים, סול והרמן, נולדה אסתר. המשפחה הצעירה גרה בפלטבוש, שכונה מעורבת ועליזה בברוקלין. ההורים התפרנסו בצמצום מחנות שמכרו בה ממתקים, סיגריות, ארוחות קלות, ציוד בית ספר, עיתונים וספרים. אסתר למדה בבית ספר רגיל, ואחרי הצהריים למדה עברית ותנ"ך בבית ספר עברי. הבילוי האהוב עליה היה בחוף קוני איילנד, אליו היתה נוסעת מדי שבת עם אמא, ולימים מחליקה לשם על סקטים כשהיא נתלית מאחורי החשמלית. אהבתה לים תלווה אותה עד סוף ימיה. בגיל 15 נקלעה אסתר לדילמה חריפה: האם להשקיע את 100 הדולר הראשונים שהרויחה בקניית חליל צד או פסנתר. מאחר והחופש הגדול התקרב, והיא חיפשה תעסוקה לקיץ, החליטה להשקיע את הכסף במחנה קיץ של תנועת "דרור החלוץ הצעיר". הכסף לא הספיק והשליחה הישראלית הדסה דינר מקיבוץ אפק הציעה לה להשלים את החסר בעבודה. אסתר יצאה למחנה "בשביל הכיף" וחזרה ציונית נלהבת. הקשרים עם הדסה נמשכו שנים רבות, עד למותה. ב- 1949 התגבש בתנועה גרעין ב' של תנועת דרור החלוץ הצעיר. יחד עם קבוצה של 30 חברים, יצאה אסתר להכשרה במדינת ניו יורק. הוריה לא אהבו את רעיון העליה, כי קיוו שתלך ללמוד באוניברסיטה. אסתר הבטיחה להם ללמוד בארץ, וקיימה את הבטחתה: חייה היו רצופים במגוון מרשים של לימודים והכשרות מקצועיות. ב-1950 עלה הגרעין לארץ, וצורף לשלושה גרעינים דרום אמריקאיים לתקופת הכשרה וגיבוש בקיבוץ נען. ב-1951 הקימו יחד את קיבוץ כיסופים. לקראת העליה לקרקע החליטו להכשיר גננת. אסתר נבחרה כי ידעה עברית. היא למדה שנתיים בסמינר הקיבוצים, שם הכירה את חברתה הטובה ביותר, רבקל'ה זורע. רבקל'ה החליטה לשדך לאסתר מישהו מבארי וארגנה מצעד של רווקים. לדעת אסתר כולם היו דומים : "גבוהים, רזים, ועם משקפיים." הזוכה הגדול היה ברנדי. אולם אסתר הבהירה לו שכיסופים שלחו אותה ללמוד ולכן היא מחוייבת לחזור לשם. כנהוג, הסכימו לגור לתקופת נסיון בכל קיבוץ, ואז להחליט. הזוג הצעיר התחיל את דרכו בכיסופים: ברנדי ריכז את הבנין, אסתר היתה גננת ומזכירת קיבוץ (אז התפקיד לא היה "על חשבון עבודה"), ובינתיים נולדו הבנות הראשונות: נעמי, נעמיקי , בקיץ 1955, רותי באביב 1958. כשהחלה תקופת הנסיון בבארי אסתר עבדה בלול, וברנדי בבנין. מצבה הכלכלי של בארי היה צנוע, אך טוב בהרבה מזה של כיסופים. אסתר הרגישה שהיא נטשה את חבריה בתנאים קשים, והחליטה לחזור. ברנדי רצה להשאר בבארי. בינתיים כיסופים שלחו את אסתר לקורס מרכזי משק שנמשך שנה, והתקיים בעין חרוד. בתום הלימודים אסתר היתה כבר 10 שנים בארץ, ולא ביקרה את המשפחה אפילו פעם אחת. בעקבות פטירת אביה, אושרה למשפחה נסיעה לארצות הברית. אחרי שלושה חודשים חזרו לכיסופים. אסתר היתה שוב גננת ומזכירה. ברנדי המשיך לעבוד בבארי, והקיבוץ קנה עבורו טוסטוס – ואחר כך דה-שבו ישן, כדי להקל עליו את המסע היומי בין הקיבוצים. אבנר נולד באביב 1962. בגיל שנתיים חלה ואושפז לחודשיים רצופים. המחלה באה והלכה, אסתר ליוותה אותו ימים רבים והרגישה שהיא הופכת לנטל כלכלי על כיסופים. כך נפלה ההחלטה לחזור לבארי. אסתר היתה בת 30, בהריון מתקדם. היא רצתה חופש מעבודה בחינוך, התחילה לעבוד בדפוס, והתאהבה. אביטל נולדה ביום האחרון של שנת 1964 ואחרי חופשת הלידה אסתר התעקשה לחזור לדפוס. היא רצתה הכשרה מקצועית. איזי רייך אמר לה שלא משקיעים בבחורות כי תמיד לוקחים אותן לעבודה בבתי ילדים. אסתר פנתה להושע לב שהיה אז מרכז המשק, והצליחה לקבל ממנו אישור שלא יוציאו אותה מהדפוס למשך חמש שנים. היא נשארה כעשרים שנה. בבל ואביגדור לימדו אותה את עבודת הסדר. יאיר חצרוני לימד אותה לינוטייפ. אודי בר סיני לימד הדפסה על מכונת חצי גליון. אחרי חמש שנים (הבטחה לאיזי זו הבטחה) יצאה לריכוז הגיל הרך, וחזרה למכונות. כעבור עשר שנים כדפסת מקצועית, הציעו לה להיות מנהלת ייצור. השנה – 1975, בדפוס 30 עובדים. עולם של טרם מחשבים, אבל יש את גנוסיה דגן שיודעת הכל. אסתר מבקשת לבנות "מגדל פיקוד" שצופה על ארבעת אולמות הייצור, חמוטל באה לעזור. אסתר מנהלת את רצפת היצור ביד רמה, ומעידה על עצמה שהיתה גם גננת ועובדת סוציאלית. אחרי כשבע שנים בתפקיד היא יוצאת ללימודים של שנתיים באפעל, ואחריהן לגיוס בקיבוץ צעיר – לוטם שבגליל. אחרי כשנתיים הדפוס מבקש ממנה לחזור. אסתר נשלחת לקורס ניהול קצר ברופין, וחוזרת לתפקיד ניהול יצור. באמצע שנות השמונים, אחרי שיא המשבר הכלכלי, היא עושה קדנציה של מזכירות פנים. אסתר מתקרבת לגיל 60 ומרגישה שהנהלת הדפוס בגיל הילדים שלה. היא מבקשת לחזור למכונות, אריק קרינגל מלמד אותה להפעיל את הריובי. יום אחד מציעים לה להצטרף לועדת הביקורת של התק"ם. היא מתחילה בקטן, וחושבת שאולי זה מקצוע מתאים לעת זקנה. לומדת תואר ראשון ואחריו לימודי תעודה בטכניון, ומתחילה קריירה חדשה שנמשכת כעשרים שנה: ועדת ביקורת במשקי התק"ם ואחר כך 15 שנה בסמינר הקיבוצים, ובמקביל בועדות ביקורת בבארי ובמסל"ן, ארגון שבו התנדבה באופן פעיל שנים רבות. במשך 12 השנים האחרונות נאבקה אסתר במחלת הסרטן. היא עשתה זאת בדרכה המיוחדת ועזת הצבעים: אמיצה, מפוכחת, שולטת במצב, ומתאימה את עצמה לנסיבות. יחד עם זאת, המשיכה לנהל אורח חיים אינטנסיבי ושוקק פעילות. עד אחרי גיל 80 עוד עבדה, למדה, נהגה, רכבה על אופניים, נסעה לים, טיילה בארץ ובחו"ל, ועסקה בפעילות חברתית ענפה – בקיבוץ, בתנועה, בתנועות נשים, במחאות פוליטיות. לאורך כל השנים שמרה על קשרים אישיים שיצרה עם אנשים בכל תחומי חייה, ולכל אחד נתנה הרגשה שהיא מעריכה ואוהבת אותו. כפמיניסטית גאה ופורצת דרך, הצליחה לשלב מה שנחשב לפניה לחלוקה מובהקת בין המגדרים: הפעלת מכונות ומזכירות פנים, ריכוז הגיל הרך וניהול ייצור, פעילות חברתית וטיפוח משפחה. אסתר הותירה ארבעה ילדים, 14 נכדים, 15 נינים. נפטרה כמעט בדיוק ביום השנה של ברנדי – שני אנשים מדור הענקים, קיבוצניקים של פעם. יהי זכרה ברוך.

חסר רכיב