חיים חוטר-ישי
חיים נולד בתל אביב להוריו לאה ושניאור זלמן
חוטורצקי. אחותו הבכורה עזריאלה, ואחיו הצעירים ממנו אליהו ויהודית. חיים נולד ללא
חיך. ולא יכול היה לינוק, הרופא לא האמין שישרוד. אך אמו לא ויתרה והאכילה אותו
בעזרת מזלף וחיים אכן הצליח לשרוד. כילד סבל מאד מהצקות הילדים בשל מומו. כשלמד בבית הספר מורתו זיהתה את כישוריו במוזיקה
ובציור, אך להוריו לא היה די כסף לפיתוח כשרונו. בסיום לימודיו בביה"ס העממי נאלץ לעבוד ולעזור
לפרנסת המשפחה. בתחילה היה נער שליחויות ובגיל 15 הצטרף לאביו הבנאי ולמד את רזי
המקצוע והצטיין כטפסן סוג א'א'.
בנעוריו היה בתנועת הנוה"ע ושם לראשונה הרגיש מקובל בחברה, הפך למדריך נערץ על חניכיו והצליח להלהיב אותם בנגינתו במפוחית ובארגון ריקודי העם. הוא העיד על עצמו שחייו השתנו ללא הכר ודימויו העצמי השתפר. ברוח התקופה, רצה חיים להגשים את ייעודו כחבר קיבוץ. אמו התחננה שלא יעזוב את הבית, אבל לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר 1947, תפס טרמפ והגיע לנחביר והצטרף לחבורת המייסדים. חיים השתתף בבניית מגדל המים. לאחר ההפגזה על נחביר יצא לעת ערב מתעלת החפירה, התיישב על תלולית אדמה והחל לנגן במפוחית. החברים שהיו עדיין המומים מההפגזה הקשה שמעו את נגינת המפוחית והתפלאו מיהו המנגן? עד אז לא נודע כישרונו בנגינה.
את לאה וינשטוק הכיר כשעבדו יחד בתורנות כביסה, יום שלם עמדו מעל גיגית המים ושפשפו בסבון את הבגדים על קרש הכביסה. כל אותן שעות דיברו ושרו כך נרקמה האהבה, והם הפכו לזוג. חתונתם התקיימה בבית הוריו שבת"א וחברי בארי הגיעו במשאית לחגוג איתם. לקראת המעבר לבארי, חיים היה בצוות שבנה את הצריפים במקום החדש, שיפץ את שני המבנים הערביים לקליטת הילדים שנולדו בגדרה. העביר את בית הקברות מנחביר והקים את המצבה לזכר החברים שנפלו במלחמת השחרור.
גיל, הבן הבכור נולד ב1950 ואחריו נולדו אורי ז"ל, עדה, אמנון וזיוה. חיים היה אבא מסור ואוהב, מעורה בחיי ילדיו. לרוב היה רך ונעים, אבל לעיתים היה מתפרץ בכעס גדול. הם זוכרים אותו כאב דומיננטי שהקדיש את מרצו למשפחה. בשעות הפנאי אהב לשחק איתם על הדשא משחקי ספורט ובשעות אחה"צ הפך חדר המשפחה לסדנת יצירה, לחיים היו ידי זהב. זכורים העפיפונים שהתקין לתפארת. לפני לכתם לישון בבית הילדים, כל הילדים ובראשם גיל, היו שותפים לסידור וניקוי החדר. הוא אהב לקרוא להם סיפורים. בימי שישי אחה"צ ערכו קבלות שבת של שירה ונגינה. השבתות הוקדשו לטיולים בסביבה ולעיתים קרובות הילדים נלוו אליו כשהשקה את מדרכות הבטון החדשות. חיים אהב לשחק כדורגל והיה שוער בקבוצה המקומית. לימי ההולדת במשפחה כתב ואייר את הברכות. חיים היה הבשלן של ארוחות הערב המשפחתיות. ומפירות העונה היה מכין יינות. לאורך השנים לאה וחיים אימצו הרבה נערים ונערות מחברות הנוער. ועם רבים מהם שמר על קשר. תרומתו לחברה הייתה בתחום הדרכת בני חברות הנוער ובני קיבוץ, והפיק כמה מחגי מחזור. הוא לקח אחריות על ערבי שירה בבארי הצעירה. היה חבר במקהלה מראשיתה ועד ימי חבורת הזמר, וליווה בנגינת מפוחית או מנדולינה ערבי תרבות. היו שנים שתיעד את חגי הקיבוץ במצלמת הוידיאו שלו. חיים אהב להתרועע עם שכניו בישיבה על הדשא וגם חברים צעירים היו בין חבריו.
במלחמת יום הכיפורים נפל בסיני בנו אורי. הייתה
זו נקודת שבר ומכה קשה. חיים ולאה התקשו להתאושש, החיים התהפכו עליהם. חיים קיבל
התקף לב ובריאותו התרופפה.
המשפחה החלה להתרחב, הילדים נישאו ונולדו הנכדים.
טל הנכד זכה שסבא חיים יבוא אליו כל ערב ויקרא לו סיפור בהשכבה. לקראת הבר מצווה
הכין אותו לקריאת ההפטרה. היה לו קשר אמיץ וחם עם כל הנכדים. את אור לימד לשיר מדויק
מבלי לזייף. במיוחד אהבו הנכדים לבוא לסבא ולטייל איתו בקלנועית. לימים נולדו גם
נינים.
חיים היה איש רגיש, לא פעם נפגע ונעלב מהמוסדות או מחברים. פרישתו מהעבודה בדפוס לא הייתה קלה לו. אבל עד מהרה מצא את עצמו נהנה מפעילויות חדשות. החל לצייר ולמד בחוגי ציור באזור. כתב את ספר זיכרונותיו, ניהל את קבלות השבת בנאות בארי וגם הוזמן לנגן במפוחית בגני הילדים בקבלות השבת והתמיד בכך למעלה מ 15 שנה. הילדים חיכו לבואו וכינו אותו סבא חיים. עם פתיחת בית הכנסת בבארי היה מבין מניין החברים שהיוו את ציבור המתפללים בבית הכנסת והוביל את התפילות ושימש כחזן, היה לו צורך לחזור למסורת בית אביו. הוא הכין גם נערים לעלייה לתורה בבר המצווה המסורתי. כל אלה עשה בחפץ לב ובאהבה. כשהמחלות גברו, ביקש מגיל שימשיך שימלא את מקומו בבית הכנסת בערבי שבת ובחגים. עם חלוף השנים המחלות והזקנה החלישו אותו עד מאד. עוד זכורה לטוב מסיבת יום הולדתו התשעים שחגגו לו בני משפחתו, בה התרגש מהמעמד, כתב ברכה לכולם ואפילו ניגן במפוחית כמיטב יכולתו.
לפני כמה חודשים עבר לנאות בארי ובימים האחרונים
התדרדר מצבו, אתמול בצהרים הוא נגאל מיסוריו והלך לעולמו.
יהי זכרו ברוך.