גת אליהו
-
01/05/1926 - 13/12/2018
אליהו נולד באחד במאי 1926 ליפה ויעקב גיטניק, בעיר קישינב שבמולדביה. הוריו עבדו כמנהלי חשבונות באחד
הבנקים בעיר, ובבית טיפלה מטפלת באליהו. הוא הספיק ללמוד בכיתה א' אך עם עליית היטלר לשלטון, הוריו
החליטו לעלות ארצה, יחד עם הורי אמו. לילדיו סיפר: "עלינו בחג החנוכה, אני זוכר את טקס הדלקת הנרות
באנייה, בדרך לנמל יפו. הייתי אז בן שבע". המשפחה התיישבה בנס ציונה שם גרו קרוביה שעלו בעלייה
הראשונה. אליהו השתלט במהירות על לימוד השפה העברית. אחרי שנה עברו לדרום תל אביב. בראיון עמו ציין
את קשיי הקליטה והמעבר לת"א. כאשר היה אליהו כבן עשר, נפטר אחיו הבכור מרדכי והוא בן 14 שנים, כנראה
מסיבוך של דלקת ריאות. לא דיברו על כך בבית. אליהו היה קשור מאד לאחיו, "מותו הכאיב לי מאד" הוא סיפר.
באותה שנה הצטרף יחד עם חברים לתנועת הצופים.
כאשר סיים את לימודיו בבית הספר העממי, יצא לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ובערבים למד מסגרות
בלימודי ערב בבית הספר המקצועי "מקס פיין". בסיום הלימודים יצא להכשרה עם גרעין הצופים, בקיבוץ רמת
דוד. כעבור שנה וחצי הצטרף לגרעין הצופים ב' במחנה הכשרה בבנימינה, עבד במשקי האיכרים במושבה
ובעבודות מזדמנות. כשעברו לגדרה ירד עם קבוצת חברים לעבוד במפעלי האשלג בסדום. עבדו שם במשמרות,
ואליהו העיד על עצמו שנהנה מהעבודה הקשה והמשמעותית. בעיצומה של מלחמת השחרור הגיע לנחביר. הוא
התגורר במחנה צריפים, עבד בגן ירק ולעיתים עבד בבניית מחנות הצבא הבריטי. חברו הקרוב ביותר בנחביר היה
רפאל צורני מהגרעין הבבלי.
בשנים הראשונות בבארי עבד בפלחה. בגיל 28 נשלח להדרכה בתנועת הצופים והכיר את רותה שהיתה בשליחות
בנוער העובד. בשנת 1954 נישאו. רותה היתה בת בכורה לזאב ולאה ליש מעין חרוד. אליהו הצהיר: "ההחלטה
להתחתן היתה ההחלטה החשובה ביותר בחיי. זו גם היתה התקופה המאושרת ביותר שלי". רותה ואליהו חיו
בתחילה בעין חרוד, שם נולד הבן הבכור אשל בשנת 1955 .שנה מאוחר יותר עברו לבארי, בה נולדו אבנר, איריס
וסיגלית.
אליהו ריכז את ענף הנוי והיה מזוהה עם הענף עשרות שנים. בשנת 1958 נבחר לתפקיד מזכיר הקיבוץ ושב לאחר
מכן אל ריכוז הנוי. הוא עצמו אמר שהנוי היה מרכז חייו. במקביל ניהל את משק הילדים. נערים רבים התחנכו
תחתיו ועבדו עמו. משבגרו, ציינו כי היה להם מורה ודמות מופת שהעניקה להם ערכים של מוסר עבודה ודרך
ארץ.
רותה נספתה בתאונת דרכים ב-1989 ,ויחד איתה נהרג יעקב ברקאי. היתה זאת תאונה שהחרידה את בארי כולה.
אליהו מספר: "הזעיקו אותי באמצע יום העבודה, ובישרו לי את הבשורה. השבר היה קשה מאד. אשל כבר היה
נשוי לכנרת. איריס היתה באותה תקופה בארה"ב. באופיי אני אדם סגור. היה לי מאד קשה, לא יודע אם
התגברתי. לא נזקקתי לעזרה. אני חושב הרבה על רותה ומתגעגע אליה מאד. אני הולך לבית הקברות מפעם לפעם
ומניח על קברה זר פרחים. אנחנו מקפידים לעשות אזכרה ביום השנה". אליהו שימר את הקשר ההדוק עם הוריה
של רותה ועם אליהו אחיה ובני משפחתו. עם השנים ילדיו הקימו משפחות והוא זכה ל-11 נכדים ונכדות, חלקם
בוגרים וחלקם עדיין לא סיימו את בית הספר. אשל ואבנר חיים עם משפחותיהם בבארי. איריס וסיגלית באות
עם הנכדים לביקורים לעיתים קרובות. אליהו דבק במסורת שהנהיגה רותה, וערך בביתו ארוחה משפחתית בכל
מוצאי שבת, שהיוותה מפגש משפחתי וזמן לבילוי עם הנכדים. כאשר משימת הארוח הכבידה, המשפחה המשיכה
את המסורת אצל אשל ואבנר לסירוגין.
הנכדים כרמל ואור מספרים על סבא שהיה משחק איתם על הדשא ובונה עבורם בנגריה משחקים ומתקנים, כמו
נדנדה בעלת שלושה מושבים כדי ששלושת הנכדים הראשונים יוכלו להשתעשע עליה יחד. בגינה גידל בתקופה זו
גם ארנבות לשמחת הנכדים. הם זוכרים את נקניק השוקולד המפורסם שהיו מכינים עם סבא ושתמיד חיכה להם
במקפיא.
אליהו היה חקרן וסקרן ואהב לקרוא. כאוטודידקט היה בקיא בהיסטוריה ובמדעי היהדות, התעניין בפוליטיקה
ובספורט, השתתף בחוגי למידה שונים, ולמד בסמינר אפעל. כתחביב החזיק במיני אוספים, ביניהם אוסף בולים
מפואר.
לאורך השנים השתתף במפעלי הספורט העממיים: צעדת ארבעת הימים, צליחת הכנרת והקפת התבור בה
השתתף באדיקות רבה. אליהו היה סוציאליסט ואידיאליסט מהזן הנאמן ביותר והקפיד לתלות בגאווה את הדגל
האדום ב-1 במאי. בשנים האחרונות עזרו לו במשימה נכדו אור והמטפל המסור לקסמן.
גם כשזקן התמיד לעבוד כשעתיים ביום במשתלת משק הילדים. אליהו סיפר: "ענף הנוי היה בשבילי עוגן בחיים
ונתן לחיי משמעות. כל זמן שאוכל, אמשיך לעבוד. אני זקוק לעבודה. תמיד היתה לי חשובה עבודת הכפיים. חברי
נפטרו. חסרות לי השיחות עם יענקלה חרובי, זאב רפפורט וברנדי. אני מרגיש את הבדידות. אני לא חושב כמעט
על המוות, לא חושש ממנו, ולא מתרפק עליו". בשלוש וחצי השנים האחרונות כשמחלות הזיקנה פגעו בו, היה
לצידו המטפל לקסמן שדאג לו באהבה רבה, ברוך ובנועם. המשפחה והסביבה כולה התפעלה והעריכה את
מסירותו של לקסמן.
נזכור את אליהו כאדם ישר דרך, צנוע המסתפק במועט. קיבוצניק בכל רמ"ח אבריו וגם איש משפחה אוהב
ואהוב. נפטר ביום ד' ה 2018.12.12 והוא שבע ימים.
יהי זכרו ברוך