לב שותה (שולמית)
שותה (שולמית) לב
נולדה: 01.05.1922 נפטרה
27.06.2017
שותה נולדה לרבקה
ואברהם הופמן בחג הפועלים, אחד במאי 1922. הוריה היו בגדוד העבודה, בפלוגה שסללה
את כביש טבריה-צמח והקים את קיבוץ עין חרוד. כשהוחלט על הקמת תל יוסף - הישוב השני
בעמק, עברו לשם. הם היו הזוג הראשון שהתחתן בגדוד, ושותה הייתה הילדה הראשונה של
המשק. שנים רבות נשארה היחידה בשנתון – עובדה שעיצבה את ילדותה. האב הגאה, שהיה
המחסנאי של הגדוד, לקח ארגז סוכר והתקין לה מיטה שעמדה על ארבע אבנים. רק לאחר שנה
נולדו הילדים הראשונים של המשק ונפתח "בית תינוקות" בחורבה נטושה ליד
המעיינות. האזור כולו היה מוצף ביצות, ובעקבותיהן באה הקדחת. בקיצים פונו הנשים
והילדים לנצרת או לירושלים, ובסופו של דבר הוחלט להעביר את הישוב לגבעת קומי
הסמוכה. המחנה נשאר למטה, וחוסל רק כשהקיבוץ עבר לנקודה הנוכחית, למרגלות גבעת
קומי. בינתיים נולדה אחותה אלישבע.
כשהגיעה שותה לגיל בית
ספר, הוחלט שתלמד בחברת הילדים בבית אלפא. סוס ועגלה היו מביאים אותה ביום
ראשון, ומחזירים הביתה ביום שישי.
כשהתחילו מאורעות 36 והסכנה בדרכים גברה,
צורפה שותה לכיתה שמתחתיה ולמדה בתל יוסף. כשחזר הבטחון היחסי חזרה ללמוד בעין
חרוד ושוב היתה כל השבוע מחוץ לבית. רק כשעבר קיבוץ עין חרוד לגבעת קומי, שבה שותה
לתל יוסף והיתה הולכת ברגל לבית הספר המשותף. כנהוג, כתום 11 שנות לימוד התקבלה
למשק כחברה ועבדה בגן הירק. היא עבדה חמישה ימים, והיום השישי היה יום לימודים,
אותו עשתה בחברת ההכשרה וחברת הנוער ג'. כך אירע שהצטרפה אליהם כשיצאו להקים ישוב
חדש.
בהכשרה בנתניה פגשה את
הושע, והם הפכו לזוג. מזכירות הקיבוץ הועידה לקבוצה התיישבות בספיה, בגדה הדרומית
של ים המלח בעבר הירדן, ונעשו מגעים עם המלך עבדללה לרכישת אדמותיה. חמש שנים
המתינו בנתניה ליום העליה, עד שהוברר כי
החלום לא יוגשם. התחליף שהוצע היה התיישבות בתל-תורמוס, הלא היא קדמה. בתקופה הזו
היתה שותה מגוייסת למזכירות הקיבוץ המאוחד בתל אביב, התגייסה ל"הגנה",
ועברה קורס קשריות. כך היתה בין העולים לקרקע בליל יא הנקודות. שותה נשלחה ללמוד
גננות בסמינר הקיבוצים, ובתום מלחמת השחרור, כשהילדים והאמהות הגיעו מנתניה לקדמה,
פתחה את הגן הראשון. אורי נולד ב-1951, הדס שנתיים אחר כך. לגיא סיפרה שאלו היה האירועים המאושרים
והמרגשים בחייה.
שותה היתה מעורבת
ופעילה בחיי החברה והתרבות של קדמה. היא השתתפה בכל מאודה בהכנות לחגים: קישוטים,
מסכתות, ריקודים, ובמיוחד תחפושות לפורים. כשהיו חסרים מורים לבית הספר יצאה לשנת
השתלמות נוספת, שלאחריה – כך סיפרה בלשונה
הקיבוצניקית - "קיבלה את הכרעת המשק
והיתה מזכירת פנים למשך שנתים". אחר כך חזרה לחינוך והיתה מחנכת של קבוצת "עומר". שותה היתה
מורה יצירתית לתפארת החינוך המשותף: הרבתה לצאת עם הילדים לטיולי משק וטבע, הקימה איתם גן ירק משגשג,
הכינה כרטיסיות ופלקטים ברוח הימים ההם, וכתבה שירים ומסכתות. בהמנון הכיתה שכתבה
לכבוד סוף השנה, היא מתארת את הילדים כ"אנשי עמל ורוח".
פירוק קדמה היה משבר עמוק
בחיי החברים. שותה סיכמה את הדרמה במילים ספורות: "השנים האחרונות של קדמה
היו שנים לא קלות. אחרי 19 שנה נשארו בה 50 חברים בלבד. מזכירות הקיבוץ המאוחד
הציעה לותיקי קדמה לעבור לישובים אחרים. בלית ברירה, באי השלמה ואף במרירות גדולה
הוכרחנו לקבל את ההצעה ולעקור לישוב אחר". בקיץ 1962, בתחושת שבר קשה הגיעו
שותה, הושע וילדיהם - יחד עם משפחות נוספות - לקיבוץ בארי.
שותה עבדה תקופה קצרה
בדפוס, וחזרה לחינוך. היתה מחנכת של קבוצת "גפן" ואחר כך לימדה בחינוך
המיוחד. כדרכה, לקחה חלק בהכנות לחגים, אהבה לרקוד ולהתחפש בפורים, ויצאה לטיולים רבים. במקביל, למדה קרמיקה
וציור, וקיבלה "ימי אומנות" מהקיבוץ המאוחד. ביצירותיה –
ובמיוחד בפסלי הדמויות שבראה – גלומים
אולי חלק מהרגשות שהסתתרו תחת מעטה המשימתיות החלוצית, הפדנטית והנוקשה.
מותו הפתאומי של הושע
ב-1986 היה מכה קשה מנשוא. היה נדמה ששותה לא תתאושש ממנו, אבל היא שבה לעבודה ב"מחסן
הבגדים". היא עבדה בסימון בגדי החברים, וסייעה לערוך את החשבונות בסוף החודש.
יחד עם אורי חזרה לטייל, ולצאת להצגות וסרטים, ולבלות עם נכדיה.
עם הדרדרות מצבה
הבריאותי עברה לנאות בארי, שם חיה ב-17 השנים האחרונות. עבורה היה זה מקום בטוח, אוהב
ומכבד. בחיקו החם של הקיבוץ, בו חייתה כל חייה, הרגישה מוגנת ושמורה. שותה המשיכה
ליצור, וחרף מגבלותיה הצליחה לצבוע בלי לצאת מהקווים – בדיוק כפי שעשתה כל חייה.
בסיפורה הפרטי של שותה מגולמות תהפוכות התנועה הקיבוצית
והחינוך המשותף. היא עצמה לא התעכבה להתייסר על מכאובי העבר. היא שמחה בחלקה, ומצויידת
בשרפרף קטן לרגליים שבנה לה הושע חיה "חיי עמל ורוח", בדיוק כפי שתיארה
את הילדים שחינכה.
יהיה זכרה ברוך .