חסר רכיב

לב חיהלה

לב חיהלה
-
31/01/1927 - 06/05/2017

חיהל'ה לב

נולדה: 31.01.1927         נפטרה: 06.05.2017

 


 


נולדה בת"א, בת שנייה להוריה טייבה-יונה וזאב זייפנזידר ואחות למרים, בתיה יואל ועזריאל. הוריה עלו ארצה עם משפחותיהם בשנת 1925. אימה הייתה עקרת בית ואביה שרברב. מצבם הכלכלי היה סביר והמשפחה גרה בצריף גדול ברחוב מולדת, בדרום העיר, כשהשירותים בחוץ. חיהל'ה למדה בבית הספר היסודי לבנות "לדוגמא" בנווה צדק ואח"כ עברה לבית הספר "ביאליק". בגיל צעיר הצטרפה לתנועת "מכבי", אהבה פעילות גופנית והצטיינה בריצה ובהתעמלות. יותר מאוחר חברה לתנועת "הנוער העובד". כשסיימה את ביה"ס העממי, פנתה לחוות הלימוד החקלאית לבנות ליד ביה"ח "בילינסון" בפ"ת, שם שהתה בתנאי פנימייה והשתלבה במהרה בחווה. בקבוצה הייתה גם אסתר וינשטוק, (אשתי אפרת). חיהל'ה עבדה בעיקר במשתלה והתבלטה בחריצותה. אחותה הצעירה בסיק באה בעקבותיה ללמוד בחווה. כשהייתה בת 16 באו לחוות הלימוד בחורים מהכשרת מעוז, ביניהם בבל, כדי לחפש בנות שיצטרפו לגרעין ההכשרה שלהם. בבל ראה את חיהל'ה והתאהב בה והיא בו - זו הייתה אהבה ממבט ראשון! מאז ועד מותה, במשך 74 שנים, היו יחד בזוגיות ייחודית. חיהל'ה סיפרה: "הייתי רזונת ולא מצאתי חן בעיני אימא של בבל, ציפורה, אבל בסופו של דבר היא קיבלה אותי". עם סיום הלימודים בחווה עברה למעוז חיים. למרות תנאי האקלים הקשים, לא נרתעה לעבוד בכל עבודה. בקיבוץ זיהו את כישורי הניהול שלה ובחרו בה לאקונומית למרות גילה הצעיר. ממעוז עברו להכשרה בכפר סאלד, שם עבדה בסיקול אבנים, זו הייתה עבודת פרך. כאשר הורו המוסדות המייסדים לקבוצה לעבור לגדרה לקראת עלייה להתיישבות בדרום הייתה חיהל'ה כבת שבע עשרה, צעירה ותמימה. יום אחד גילתה שהיא הרה, עדיין לא היו ילדים בקבוצה. בבל וחיהל'ה התביישו לספר לחברים על ההיריון. הם החליטו לעזוב ולא להעמיס על הקיבוץ, שהיה בראשית צעדיו, גידול והחזקה של ילד. הם עזבו את גדרה. במשפחותיהם היו המומים לשמוע את הבשורה, אך השלימו וקיבלו את העובדות. הזוג התחתן בת"א וגר בבית הוריו של בבל בגבעתיים במשך שלושה חודשים. כשנודעה בגדרה סיבת עזיבה באו חברים לגבעתיים ואמרו, שהקיבוץ מוכן לדאוג לרך שיוולד. חיהל'ה ובבל שמחו לחזור לגדרה. בזמן ההיריון עבדה בעיקר במשתלת הוורדים שהקים מוטקה נבו. לילה אחד, במאי 1945, הרגישה חיהל'ה שהיא עומדת ללדת, קראה לדן אבנד ויענקלה חרובי. שהיו נהגי משאית ה"מק" ושניהם לקחו אותה במשאית לבית היולדות ברחובות. עמירי נולד, בן בכור וראשון לילדי בארי. הוא היה תינוק יפיפה. הוכן לו חדר בבית התינוקות ומטפלת אישית, ירדנה אבני, שנשלחה להשתלם כמטפלת תינוקות בגבעת ברנר. הוא הונח במיטתו, ללא מזרן. זו הייתה הוראתו של רופא הילדים מגבעת ברנר, חיהל'ה סיפרה: "מה ידענו? – כלום! הייתי בורה בענייני גידול ילדים. עשינו מה שאמרו לנו. רק סבא שלי, כשביקר אותנו וראה את מיטתו של עמירי, כעס עלינו כעס גדול. במשך רוב שעות היום, בילה עמירי מתחת לעץ

אקליפטוס ענק שהיה ליד בית התינוקות. לנו ההורים אסור היה לבוא לבקרו, מלבד שעות ההנקה. עמירי היה הילד של הקיבוץ כולו. אחה"צ היינו פורשים שמיכה על הדשא ומשכיבים עליה את עמירי. החברים היו מתגודדים סביבו ומשחקים אתו להנאתם". בלילות ישן עמירי לבד בחדרו בבית התינוקות. כשהייתה בהריון עם רן, היו אלה הימים שלפני פרוץ מלחמת השחרור, רוויים מתח ואירועים ביטחוניים. בהיותה בחודש השביעי אמרו לה, שכדאי שתעבור להתגורר ברחובות בקרבת בית היולדות. חיהל'ה ארזה בגדים במזוודה ונסעה לרחובות. הגיעה למרכז העיר ועמדה אובדת עצות ליד לוח המודעות. היא סיפרה: "אדם אחד ניגש אלי, הוא ראה את מבוכתי ומצוקתי, שמו היה אהרון שבדרון, שאל אותי האם יוכל לעזור במשהו. סיפרתי לו על מצבי והוא הציע, שאבוא לגור בבית משפחתו. נסענו לביתו ושיכנו אותי בחדר הילדים שלהם. מאז נרקם קשר חברי בין משפחתם לביננו".  ב- 1952 נולדה תמר בלידה קלה. בשבועות האחרונים להיריון עם אורנה אושפזה בבית היולדות "קפלן" ברחובות וכשילדה, שוב התבשר בבל בטלפון על לידת בת הזקונים.  בכל שנותיה בקיבוץ, נודעה כאישה חרוצה, משימתית, בעלת כישורי ארגון וסדר. הייתה אקונומית, רכזת מחסן בגדים, עבדה בבתי ילדים והייתה הקוסמטיקאית הראשונה בבארי. לבסוף התבייתה במתפרה עד יציאתה לפנסיה. במשפחה מספרים, שהיא הייתה ה"מפקדת" ושלטה ביד רמה בניהול הבית. בני המשפחה זוכרים בגעגוע את ארוחות השבת אצל סבא וסבתא ואת העוגות המשובחות שאפתה. רן זוכר שהייתה שולחת לו מדי שבוע חבילות בזמן שירותו הצבאי, שהספיקו לכל היחידה. חיהל'ה הייתה הנהגת של המשפחה, אהבה לנהוג והייתה נהגת טובה. היא יזמה טיולים משפחתיים לחו"ל, לחלקם צורפו גם הנכדים. למרות המגבלות הבריאותיות השתתפו בבל וחיהל'ה בפעילות החברתית והתרבותית בבארי. חיהל'ה הקפידה לעבוד יום יום מספר שעות בבית איריס והשתתפה בשיעורי ההתעמלות בנאות בארי. היא אהבה לקרוא ספרים ולצפות בטלוויזיה. הם הקפידו לאכול יום יום בחדר האוכל. לפני שמצב בריאותם התדרדר, הם ראו את הנולד ותכננו את דירתם לימי הזקנה. כשהגיעה אליהם שייבי, המטפלת ההודית המסורה שעוזרת בכל, היה לה חדר מוכן. חיהל'ה ובבל נהנו הנאה גדולה מכל הנכדים והנינים. שבאו לבקר ושמרו על קשר. הם כאבו את מותו בטרם עת של נכדם האהוב סער, בנם של רותי ורן.   בשנים האחרונות, למרות החולי והזיקנה, שמרה חיהלה על חזותה המטופחת והייתה צלולה. במרכז חייה הייתה המשפחה, ובעיקר הזוגיות החזקה והמפעימה עם בבל. תמיד ביחד. תמיד תומכים זה בזה, אחד בשביל השני. עד אתמול בשעה חמש בבוקר, כשחיה'לה נשמה את נשימותיה האחרונות.

נפטרה 72 שנים לאחר שהפכה לאם.

יהי זכרה ברוך.
חסר רכיב