קרול הראל

הראל נולד לרבקה'לה ודוד קרול בקיץ 1982, וזכה בתפקיד האח של ליאור. הוא היה תינוק גדול שלא הזדרז לצאת, והצליח להרים את הראש כבר בבית החולים. למזלו לא נפתח עדיין בית ילדים, והוא חגג בבית עד גיל 9 חודשים.  מערכת החינוך לא לקקה אצלו דבש – כבר ב"ענבלים" ניסה לברוח מתחת לשער, "רק כדי לצאת קצת לטייל", כפי שהסביר בתמימותו. כל הרביעייה נקראה "רולרולים", שם נרדף לפראי אדם. הראל היה ילד מהסוג שמטפס, נופל, נחבל, ושובר יד – מה שלא הפריע לו להעיף את דלי הגבס ביד שעדיין לא נשברה. גם בכיתת "איריס" היה ילד פרוע למדי. כשעברו ל"מעלה הבשור" היה לו קשה להתאקלם, מה שהתבטא ביציאה מהכיתה עם טריקת דלת בסגנון טורקי. בית הספר וההורים החליטו על פסק זמן, והראל התחיל לעבוד בפינת החי. בחודש הזה חל מפנה: הראל הבחין שהוא מתגעגע לחבר'ה ולבית הספר, וחזר ללימודים. התחילה תקופת הפריחה. בהדרגה כבש הראל את מקומו כ"צומת חברתי", וכך נשאר עד יומו האחרון.

עם הגיוס לצבא נשלח למשטרה הצבאית, ואחרי קורס קצר הפך למדריך כלואים בכלא 4. שם נפגש הקיבוצניק הצעיר עם ישראל השניה והשלישית, מפגש שהוליד את העניין שלו בחינוך "מחוץ לקופסא", ויהיה הציר המרכזי של חייו הבוגרים.  הכלואים  קראו לו בשם החיבה "שניצל" כי היה שמנמן וחמוד, וכתבו למנהל הכלא: "הראל זוכה להערכה גורפת מצד הכלואים מסיבות רבות, שעיקרן תפקוד מקצועי בצד אכפתיות – תמיד נקבל מענה".

עם השחרור יצאו ילדי כתת איריס לטיול בסיני. הראל היה בשיא המוטיבציה לאכילה בריאה וכושר. בעוד החבר'ה מתפדלאים במעלה ההר,  הראל עלה וירד לחפש אותם וחזר למעלה ובילה את ההמתנה תוך כדי כפיפות סמיכה ומתיחות. אחרי הצבא  עבד בחינוך (מדריך זוגון לימון ותפוז), והתבקש להשאר שנה נוספת שאחריה יצא לטיול המסורתי בהודו. כשחזר, גוייס להיות המדריך הבוגר של כתת לימון בשנת הבר-מצווה. הראל המשיך להיות מדריך נעורים, והיה מעורב בכל: קייטנת ילדים יוצאי אתיופיה בקיץ, צוות האולימפיאדה של משחקי האסיף, צוות לונה גל, צוות החופש הגדול, צוות חנוכה - וכמובן - פעילות שוטפת ומסורה כמנהיג ה"אולטרס" – להקת המעודדים של הפועל בארי. זאת, מבלי לגרוע מכבודה של הפועל ירושלים, זאת שיש בה אהבה והיא תנצח. הראל היה מנוי ואוהד שרוף, כי היתה לו מספיק אהבה לכולם.

הראל הרגיש שמקומו בחינוך, ויצא ללמוד חינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים. על המקרר שלו עדיין תלוי מכתב ממנהלת המסלול, בו היא כותבת עד כמה היא שמחה שקיבלו אותו ללימודים. התקופה התל אביבית נמשכה לאורך הלימודים וקצת אחר כך. הראל עבד בעמותת "הקשר החברתי" בכפר שלם. כרגיל אצלו, יצר קשרים חברתיים עם הילדים והוריהם, ועם הצוות – רבים מהם ליוו אותו בתקופת מחלתו.

הראל תמיד ידע שיחזור לבארי, וזה היה התנאי לכל קשר רומנטי שניהל. כשחזר ב-2014, ארגן את החדר באהבה וחדווה. ביתו היה מרכז חברתי. אצל הראל היו רואים משחקי כדורגל, והוא היה "אחראי מורל" בטיולי יום הולדת לערבה, ובלילות הבילוי בים. הראל היה מנהל "משחק העיירה" או מכריח את הבטלנים לשחק מטקות, פריזבי, או כל מה שיקים אותם מהרביצה. בין לבין שר באירועי תרבות, החליף את עובדי הגיל הרך או את עובדי המטבח כשיצאו ליום ענף, והיה שותף פעיל בחיי המקום וכוכב טלויזיה מקומי: הגיש את תוכנית "הזירה" והיה פרשן הספורט הרשמי.

הראל התחיל לעבוד כרכז תוכנית "תכלית" - מרכז לנוער במצוקה של עמותת "גוונים" בשדרות. כנהוג אצלו, התחיל בפעילות אינטנסיבית עם כל הלב: פעילויות, טיולי אופניים, קשרים עם ילדים והורים, מעורבות מכף רגל ועד ראש.

ואז הופיעה המחלה. כבר בהתחלה הנהיג את החוק: "אלי נכנסים רק עם חיוך. מי שיש לו פרצוף של תשעה באב – שלא יבוא". שלושה צוותי עבודה התגבשו סביבו: "הצוות המקצועי" של אנשים למודי סרטן, שחיפש ללא הרף פתרונות מעודכנים. צוות "החברים של הראל" מתל אביב ו"חטיבת הראל" המקומית שמנתה יותר מעשרים צעירים.  כך התארגנה שמירה היקפית בכל האשפוזים וביניהם.  גם הצוותים הרפואיים שטיפלו בו בכל גלגולי המחלה יצרו איתו קשרים אישיים נדירים. הראל ניהל את הטיפול בתבונה, באומץ, באופטימיות, ובהומור.  יום אחרי טיפול כימותרפי כבר היה אץ לפתוח את חדר הכושר למבוגרים, וניהל את חייו כרגיל: עשה הליכות מסביב לגדר עם חבריו מכתת איריס, שיחק כדורגל,  שמר על קשר עם העבודה בשדרות, יצא לימי עיון  והשתלמויות, ואפילו נסע לסקי עם החבר'ה. 

הוא היה מוכן לנסות כל טיפול, וכרגיל אצלו – שמר  על המורל של החברים, ודאג שלא יתבכיינו על תוצאות לא סימפטיות של בדיקות. הוא סמך על הרופאים והאמין שיש לו סיכוי טוב. רק פעם אחת אמר לרבקה'לה: אני רוצה תחרות פינגפונג על שמי.

הראל נחן בקסם אישי שאי אפשר לעמוד בפניו. לאורך חייו ליקט חברים ויצר קשרים מפתיעים עם אנשים בגילאים שונים. יש לו חברים מכתה ג' ומ"במעלה". ויש לו קשרי ידידות עמוקים עם הותיקים שזכו להתאמן איתו בחדר הכושר. הוא ידע לדבר עם כולם, לכל אחד מהם יש את ה"רולרול" שלו.  הוא שט בחופשיות בין קבוצות, ישיר ופשוט, נדיב בלי חשבון, חבר טוב, אדם אהוב ואוהב. לפני מספר חודשים התקבל לחברות בקיבוץ ולא היה קץ לגאוותו ולשמחת הוריו. שמחנו איתם - הוא היה חבר של כולנו.

יהי זכרו ברוך