חסר רכיב

נטע אילה

נטע אילה
-
01/04/1925 - 24/01/2017

אילה נטע ז"ל

נולדה: 01.04.1925 נפטרה: 24.01.2017

אילה נולדה בעיר העתיקה בירושלים ב 1.4.1925 ונפטרה בביתה בבארי ב 24.1.2017 .

חייה של אילה הם מסכת מרתקת של סיפורי הארץ הזו, בימים של  טרום מדינה, עליית קבוץ גזר על הקרקע, מלחמת השחרור וכל זה בצד תהפוכות משפחתיות ואישיות דרמטיות עליהם ספרה וכתבה בעצמה.

אילה נולדה למשפחה חרדית, שמיהרה להשיא את אמה, שהייתה לדעתם, עצמאית ומרדנית.  החתן היה חולה בשחפת עובדה שלא הייתה גלויה למשפחת האם. אחרי שילדה את בתה, דאגה המשפחה לגרש את האב החולה שנפטר יותר מאוחר, לא לפני שהדביק במחלה גם את אשתו הצעירה. נישואים שניים הביאו לעולם עוד ארבעה ילדים. שני ההורים חולי השחפת נפטרו בגיל צעיר תוך חודשיים. ביום שהודיעו לה על מות הוריה, נפלה איילה בת ה 11, על פניה וצעקה "אני לא אהיה חולה!". היתומים הצעירים פוזרו בעולם ויעברו ימים רבים עד שאילה תצליח לחבור אליהם ולהיות שוב אחותם הגדולה. מיום לידתה גדלה אילה בבית סבא וסבתא, בית חרדי שהאב השליט בו משטר חמור. את הסבתא, שגם הניקה אותה זכרה תמיד באהבה.

ילדה תאבת דעת ותלמידה חרוצה הייתה ושמשה גם כ"מורה" קטנה לצעירי המשפחה. אבל סבא, שלח אותה ללמוד מקצוע, תפירה. שם, בבית התופרת גילתה איילה עולם חדש: רדיו, ספרים, עיתונים וחברות חילוניות. שם החל תהליך הפרידה העצמאי שלה מהעולם החרדי. היא הצטרפה לתנועת בית"ר ובגיל 15, עברה לבדה לתל-אביב. שם הצטרפה לקבוצה של הנוער העובד ויחד איתם יצאה להכשרה, לקראת הקמת קבוץ חדש.

בת שש עשרה פגשה בהכשרה את אטו והאהבה פרחה. יחד עם הקבוצה התיישבו ליד חדרה בצִפייה לעלייה על הקרקע והתפרנסו מכל הבא ליד בסביבה. עליהם כתב מתתיהו שלם: "על השוקת רועה ורועה, היא בחליל והוא בשירה.. היא לו והוא לה.."  הקבוצה הקימה את קבוץ גזר. ניבה נולדה שם אבל הזוג הצעיר עזב את הקבוץ ועבר לדירת חדר קטנה בגבעתיים. מלחמת השחרור פרצה. אטו גויס ואילה עבדה במשמרות במפעל ליצור נשק. אחרי המלחמה שימש אטו כאלחוטן בנמל יפו ואילה החליטה לממש את חלומה ולהיות מורה. עפרה נולדה ואילה סיימה את לימודיה והחלה את דרכה החינוכית ארוכת השנים כמורה. ישראל הצטרף למשפחה. אטו ואילה החלו לחשוב על שינוי במסלול חייהם ובימים שבן גוריון הקים תנועה "מן העיר אל הכפר" הגיעה המשפחה לבארי. ההתערות החברתית הייתה מהירה. אנשים פתוחים ושמחים היו, שהכוסית תמיד מצויה בביתם. אילה החלה את דרכה החינוכית בבארי עם כתת דרור והמשיכה עם כתות רימון, דקל ושיזף. ניהלה את בית הספר ואת הגיל הרך. אחד מתלמידיה אמר: "היא הייתה אחלה מורה.. כל יום שלישי יצאנו לטיול בטבע וידעה לספר לנו סיפורים..". בימים ההם למדו את הטבע ברגליים ולא מספרים. למשפחה נוספה נעמה. יום אחד חלתה הקטנה ואילה השאירה אותה לישון בחדר. תגובת המוסדות היתה כצפוי קשה ואילה חשבה לעזוב את הקבוץ. בנותיה הגדולות שכנעו אותה להישאר. בבית הספר המקומי בבארי הייתה איילה במשך כל השנים, משפיעה, מעורבת ומחנכת אהובה. אחרונת הילדים מיתי, הגיעה לעולם ומעט אחריה הנכד הראשון דורון. אילה אהבה להיות סבתא וזכתה לאהוב ולסייע בגידולם של 19 נכדים. רק בנותיה של שלומית לא זכו להנות מטוּבה.

ידיה החרוצות סרגו, רקמו, ותפרו. וילונות מפות ותמונות קיר. שמרה ופיתחה מחדש קשרים עם בני משפחה וחברי עבר. אישה פעילה, עצמאית ודעתנית הייתה כל חייה, עד שפגעה בה מחלת האלצהיימר האכזרית. לאט לאט כבו כוחותיה ויכולותיה. אטו גונן עליה ככל יכולתו עד מותו. אל הבית הצטרפה ונוס המלאכית. היא שמרה, טיפלה ואהבה. ונוס הפכה לחלק מהמשפחה וליקירת חברותיה. שש שנים לוותה את אילה. בשבוע האחרון התדרדר מצבה ואתמול נפטרה בזרועותיה הטובות של בתה הצעירה, חברתנו שלומית.

הניחה אחריה את: ניבה, עפרה, ישראל, נעמה ושלומית. נכדים נינים, חתנים, משפחה עניפה בארץ ובעולם.

יהי זכרה ברוך
חסר רכיב