קראוניק רגינה

רגינה נולדה בבולגריה, בעיר פלבידוב, בתאריך – 23/4/1934. סבה היה החזן בבית הכנסת, אביה היה ספר ולאחר מכן עבד בבולשת הבולגרית, אמה התפרנסה מתפירה. ההורים עבדו מבוקר עד ערב ורגינה למדה כבר מגיל צעיר לקחת אחריות על משק הבית ועל אחיה, הצעיר ממנה בארבע שנים.
כל המטלות לא הפריעו לה להצטיין בלימודים, זו הייתה דרישתו של אביה הקפדן. היא מצאה זמן להיות חברה בתנועת "הנוער העובד בבולגריה, למדה על בוריה את השפה העברית והייתה מחוברת לארץ, הרבה לפני העלייה.
בראיית העולם האופטימית שלה, היא נהגה לומר שאלה היו החיים הטובים. בשנת 1943 הפכו החיים לבלתי אפשריים, עם פלישת הנאצים לבולגריה. אביה הצטרף לפרטיזנים ביערות, והם לא ראו אותו במשך חמש שנים. אמה עבדה מבוקר עד ערב, כתופרת אצל משפחה נאצית. הפחד ואי הוודאות שלטו בכל.
בלילות הם נהגו להשאיר מזון בתוך בור גדול שחפרו ליד הבית – ארוחה לאבא, אותו לא הצליחו לראות. בבוקר כשהאוכל היה נעלם, הבינו שהוא בחיים.
מול הקשיים והסכנות היומיומיות, זימנו לה החיים גם ניסים גדולים, ניסים של הרגע האחרון. תושבי עירם נאספו ונשלחו ברכבות אל מחנות ההשמדה.רגינה, אימה ואחיה היו על אחת מהרכבות הללו, מכיוון שהייתה זו אחת הרכבות האחרונות, הצליחו הפרטיזנים והרוסים לעצור אותה ליד הגבול, וכך ניצלו חייהם.
כשנודע למשפחה שיש באפשרותם לעלות לארץ, הם לא חשבו פעמיים, גם לא נזקקו להכנות מיוחדות. כסף היה להם, את שאר הרכוש השאירו מאחוריהם, הם ידעו כבר לדבר עברית והיו מוכנים לעלייה מיידית.
רגינה קיוותה שאביה יצטרף אליהם. כאן קרה נס נוסף – בין כל ההמונים שהצטופפו על האנייה "פאן יורק", היה גם אביה שקיבל אישור מיוחד להצטרף אליהם. כך הם נפגשו, פגישה מרגשת לאחר חמש שנים. כנגד כל הסיכויים המשפחה הצליחה לעלות יחד לארץ.
רגינה הגיעה עם משפחתה לחיפה. החיים במחנות העולים היו קשים – אוהלים, קור, חוסר שתשתיות ועוד. אך לא אדם רגינה יבחר להרגיש מדוכדך. האופטימיות שלה וידיעת השפה הקלו מאוד על קליטתה. מאוחר יותר עברו בני המשפחה להתגורר ביפו.
כשהייתה בת 33 עברה רגינה לקיבוץ בארי, יחד עם שלושת ילדיה – זהבה, אבי ומאיר. כאן הכירה את יוחנן. החיבור ביניהם היה מיידי. המפגש עם האדם האופטימי, שהיה שמח בחלקו ואהב את החיים בדיוק כמוה, הוליד קשר מופלא ואהבה גדולה. הם נישאו בבארי וכאן נולדו רחלי ואריק. רגינה זכתה לנכדים נהדרים והרבה נינים.
לרגינה היה חשוב שילדיה ימשיכו לחיות כאן, בדרך הקיבוצית. כך היא חינכה אותם, טיפחה אותם יחד עם יוחנן באהבה, חיזוק ופירגון. ידעה להעצים אותם בעזרת התכונות האופטימיות שבה, והם מצידם גדלו לתרום את תרומתם הייחודית בחיי הקיבוץ שכל כך אהבה.
חייה בבארי, גאוותה בילדיה ונכדיה, היו פיצוי נאות לקשיי העבר. היא הייתה אשת עבודה משקיעה, חרוצה, אחראית ומתמידה. הייתה סדרנית עבודה, עבדה במטבח עם יוחנן, וגם בבישול תינוקות. שנים רבות עבדה במחסן בחריצות ראוייה לציון. יום יום הייתה מגיעה בארבע בבוקר. לא פספסה יום, עד לפציעתה.
אישה שידעה לאהוב הרבה – מוסיקה, ספורט, בילויים. ידעה לחוש את האושר במלואו, ראתה בכל דבר את חצי הכוס המלאה. בדרכה המיוחדת ידעה להעניק גם לאחרים: לעודד חברה במשבר ולהדביק את כולם באופטימיות ובאנרגיות החיוביות שלה. הכל מתובל בחוש ההומור המיוחד והאופייני לה.
הנמרצות שלה באה לביטוי גם באהבתה ובבקיאותה המדהימה בספורט לסוגיו, בהימורי הטוטו, לוטו ואחרים, שהיו חלק מהיכו�