שלוי תמר
-
17/06/1931 - 03/10/2012
תמר נולדה בהונגריה, בכפר ביה שליד בודפשט ב- 1931.
בבית המשפחה שנבנה ב- 1868 גרו האם רוז'י, האב יעקב לבית ויטנברג, הבנות - תמר שנקראה אז ורה, ואחותה הבוגרת שושנה. חלק מהבית שימש כחנות ממנה התפרנסה המשפחה בכבוד.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה הלכו וגברו ההצקות ליהודים, אך יהדות הונגריה נותרה עדיין מחוץ להישג ידם של הנאצים.
בשנת 1943 הורע המצב, הבית והחנות נמכרו עקב האיסור לקנות מיהודים והמשפחה עברה להתגורר בבית אחר בכפר.
ב- 19 למרץ 1944 פלשו הנאצים להונגריה והכפר התמלא בחיילים גרמניים. האב נלקח בערב ליל הסדר ועקבותיו לא נודעו מאז.
האם ושתי הבנות הועברו למחנה מעבר מחוץ לבודפשט ורק לאחר הסכם קסטנר הצליחה תמר לצאת עם קבוצת ילדים חזרה לעיר. תמר גרה אצל דודתה איירין עם בני משפחה נוספים ויחד הגיעו לגטו בסוף 1944, לתקופה קשה, תחת הפצצות בלתי פוסקות של בנות הברית.
לאחר שחרור העיר ע"י הרוסים בתחילת 1945, חזרו בני המשפחה ששרדו, לבית הדודה לתקופת הרעב והקור הגדולים - "זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי בחיי" סיפרה תמר "יצאתי כל יום עם בן דודי הצעיר, לחפש אוכל ולהשיג עצים להסקה".
כשהגיע האביב חזרה האחות שושנה ממחנה ההשמדה אשוויץ ואיתה הבשורה המרה כי האם נלקחה באחת האקציות לתאי הגזים. תמר נאספה עם ילדים יהודים נוספים מבודפשט, לקבוצות שאורגנו ע"י תנועת דרור הבונים, בהם ספגו מנה גדושה של ציונות, טופלו במסירות רבה ועלו לישראל דרך צרפת על סיפון האנייה שמפוליון. תקופת השואה השפיעה רבות על תפיסת עולמה הערכי, דעותיה דרכה הפוליטית של תמר "חייבים להיות חזקים ולחיות בתוך העם שלך"אמרה לא פעם "כי אתה לא יכול לדעת מה יקרה מחר".
הנחיתה בארץ בקיבוץ נען הייתה רכה ונוחה, הילדים הצעירים מהונגריה, לא הבינו למה חברי הקיבוץ עומדים מולם ובוכים.
בגיל 18 עלתה יחד עם קבוצת צעירים להקים את קיבוץ בית העמק. לאחר שעזבה את הקיבוץ הגיעה לבדה בחיפושיה אחר בית, לקיבוץ בארי והחליטה - זה המקום.
תמר לא נשארה לבד זמן רב, רפתן צעיר נהג ללוות אותה לחליבות הלילה בדרך החשוכה אל הרפת. הרפתן הפך לאיש של חייה, אסף ז"ל. לאחר החתונה אימצו את צ'יקו, ילד צעיר שהגיע לבארי, ובזה אחר זו נולדו הילדים - עמית, עידית ומעין.
תמר נדבקה בחיידק החיים הציבוריים ויצאה לעבוד במפלגה ובמשך כמה עשרות שנים שילבה בין החיים הפוליטיים, חינוך חברות נוער וכיתות של ילדי חוץ לצד הובלת פרויקט בית ראשון במולדת.
ההתחלה הייתה באגף החברות של אחדות העבודה ב- 1965, נמשכה במפלגת העבודה כמנהלת אגף ההסברה, כמנהלת האגף ההתיישבותי בנעמ"ת ותפקידים רבים ומשמעותיים נוספים במפלגה ובתנועה.
תמיד אחרי כמה שנים בחוץ, חזרה לעבודה בבית, בעיקר בליווי נערים. טיפלה בחברות הנוער "איתנים" ו"בארות" ולאחר מכן בכיתות ילדי החוץ "אלון" ו"עירית". בין לבין כיהנה בשתי קדנציות כמזכירת הקיבוץ, כחברה בועדות רבות כמעט עד יומה האחרון. וכעדות לכך משפט שחזר לא פעם "אף פעם לא רציתי להיות בצד, בניתי קיבוץ, השפעתי עד כמה שיכולתי ועשיתי את מה שחשבתי שאני צריכה לעשות, בקיבוץ ובמדינה".
העצמה נשית, חינוך נוער לערכים, לעבודה וקשר אל הדור הצעיר, לא היו מליצות עבור תמר, אלא דרך חיים.
הילדים שבגרו והתחתנו הביאו אתם את תקופת הנכדים וארוחות השבת המפורסמות בבית סבא וסבתא. 11 נכדים ונכדות ולאחרונה גם שלושה נינים, שמצאו אוזן קשבת אצל סבתא, אכלו קניידלעך ונוקד-לי וקינחו בקסטה.
אסף הלך לעולמו בשנת אלף תשע מאות תשעים
בבית המשפחה שנבנה ב- 1868 גרו האם רוז'י, האב יעקב לבית ויטנברג, הבנות - תמר שנקראה אז ורה, ואחותה הבוגרת שושנה. חלק מהבית שימש כחנות ממנה התפרנסה המשפחה בכבוד.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה הלכו וגברו ההצקות ליהודים, אך יהדות הונגריה נותרה עדיין מחוץ להישג ידם של הנאצים.
בשנת 1943 הורע המצב, הבית והחנות נמכרו עקב האיסור לקנות מיהודים והמשפחה עברה להתגורר בבית אחר בכפר.
ב- 19 למרץ 1944 פלשו הנאצים להונגריה והכפר התמלא בחיילים גרמניים. האב נלקח בערב ליל הסדר ועקבותיו לא נודעו מאז.
האם ושתי הבנות הועברו למחנה מעבר מחוץ לבודפשט ורק לאחר הסכם קסטנר הצליחה תמר לצאת עם קבוצת ילדים חזרה לעיר. תמר גרה אצל דודתה איירין עם בני משפחה נוספים ויחד הגיעו לגטו בסוף 1944, לתקופה קשה, תחת הפצצות בלתי פוסקות של בנות הברית.
לאחר שחרור העיר ע"י הרוסים בתחילת 1945, חזרו בני המשפחה ששרדו, לבית הדודה לתקופת הרעב והקור הגדולים - "זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי בחיי" סיפרה תמר "יצאתי כל יום עם בן דודי הצעיר, לחפש אוכל ולהשיג עצים להסקה".
כשהגיע האביב חזרה האחות שושנה ממחנה ההשמדה אשוויץ ואיתה הבשורה המרה כי האם נלקחה באחת האקציות לתאי הגזים. תמר נאספה עם ילדים יהודים נוספים מבודפשט, לקבוצות שאורגנו ע"י תנועת דרור הבונים, בהם ספגו מנה גדושה של ציונות, טופלו במסירות רבה ועלו לישראל דרך צרפת על סיפון האנייה שמפוליון. תקופת השואה השפיעה רבות על תפיסת עולמה הערכי, דעותיה דרכה הפוליטית של תמר "חייבים להיות חזקים ולחיות בתוך העם שלך"אמרה לא פעם "כי אתה לא יכול לדעת מה יקרה מחר".
הנחיתה בארץ בקיבוץ נען הייתה רכה ונוחה, הילדים הצעירים מהונגריה, לא הבינו למה חברי הקיבוץ עומדים מולם ובוכים.
בגיל 18 עלתה יחד עם קבוצת צעירים להקים את קיבוץ בית העמק. לאחר שעזבה את הקיבוץ הגיעה לבדה בחיפושיה אחר בית, לקיבוץ בארי והחליטה - זה המקום.
תמר לא נשארה לבד זמן רב, רפתן צעיר נהג ללוות אותה לחליבות הלילה בדרך החשוכה אל הרפת. הרפתן הפך לאיש של חייה, אסף ז"ל. לאחר החתונה אימצו את צ'יקו, ילד צעיר שהגיע לבארי, ובזה אחר זו נולדו הילדים - עמית, עידית ומעין.
תמר נדבקה בחיידק החיים הציבוריים ויצאה לעבוד במפלגה ובמשך כמה עשרות שנים שילבה בין החיים הפוליטיים, חינוך חברות נוער וכיתות של ילדי חוץ לצד הובלת פרויקט בית ראשון במולדת.
ההתחלה הייתה באגף החברות של אחדות העבודה ב- 1965, נמשכה במפלגת העבודה כמנהלת אגף ההסברה, כמנהלת האגף ההתיישבותי בנעמ"ת ותפקידים רבים ומשמעותיים נוספים במפלגה ובתנועה.
תמיד אחרי כמה שנים בחוץ, חזרה לעבודה בבית, בעיקר בליווי נערים. טיפלה בחברות הנוער "איתנים" ו"בארות" ולאחר מכן בכיתות ילדי החוץ "אלון" ו"עירית". בין לבין כיהנה בשתי קדנציות כמזכירת הקיבוץ, כחברה בועדות רבות כמעט עד יומה האחרון. וכעדות לכך משפט שחזר לא פעם "אף פעם לא רציתי להיות בצד, בניתי קיבוץ, השפעתי עד כמה שיכולתי ועשיתי את מה שחשבתי שאני צריכה לעשות, בקיבוץ ובמדינה".
העצמה נשית, חינוך נוער לערכים, לעבודה וקשר אל הדור הצעיר, לא היו מליצות עבור תמר, אלא דרך חיים.
הילדים שבגרו והתחתנו הביאו אתם את תקופת הנכדים וארוחות השבת המפורסמות בבית סבא וסבתא. 11 נכדים ונכדות ולאחרונה גם שלושה נינים, שמצאו אוזן קשבת אצל סבתא, אכלו קניידלעך ונוקד-לי וקינחו בקסטה.
אסף הלך לעולמו בשנת אלף תשע מאות תשעים