חצרוני מרגלית
-
12/03/1924 - 07/02/2012
מרגלית נולדה באיזמיר, טורקיה. הייתה הבת הצעירה במשפחה. לפניה נולדו אח ושלוש אחיות. המשפחה חיה באיזמיר ואבי המשפחה הביא את פרנסתו כחייט. כבת הצעירה במשפחה היא הייתה היחידה מבין הבנות שזכתה ללמוד, ולכן ראתה את עצמה כבת-מזל, אבל לימודיה נקטעו כאשר המשפחה עברה משבר כלכלי והיא נאלצה לסייע בפרנסה. מרגלית הייתה אז בראשית נעוריה ועבדה בבית חרושת לצימוקים. יותר מאוחר הייתה סייעת לתופרת, מקצוע שהתחילה בו באיזמיר וסייע לה בשנים מאוחרות יותר בבארי.
כשמלאו לה 19, הצטרפה עם אחותה לקבוצה של צעירים שנאספו על ידי שליחי הסוכנות מכל רחבי טורקיה ועלתה עמם לארץ, עוד לפני קום המדינה. הישר מהאונייה הצטרפה עם הקבוצה למייסדי בארי, שישבו אז בגדרה. יחד איתם עברה את המסלול מגדרה לנחביר ולבארי של היום. יאיר לא חיכה הרבה ובחר את היפה בבנות. הזוג נישא בירושלים על גג בית ההורים של יאיר.
מרגלית עבדה בגן הירק, במכבסה ובמחסן הבגדים. בעקבות מחלה שתקפה אותה, הצטרפה לעבודה במתפרה בה התמידה עד יומה האחרון.
לקשיים שהביאה עליה מחלתה נוספה תאונה מצערת: באחד ממעגלי הרונדו הענקיים שיענקלה חרובי ז"ל היה מארגן על הדשא הגדול בחג העצמאות, נתקלה בממטרה שנשכחה על הדשא. מפציעה זו, סבלה עוד ימים רבים.
יאיר ומרגלית הביאו לעולם את חברינו איילה, ניצה, אביה ואפרת. ואימצו ללבם את אסתר רוט וילדיה ואת רבקה'לה קרול שהיתה להם כבת וילדיה כנכדים.
מרגלית לא סיפרה לילדיה על קשיי הקליטה אם היו, היא מעולם לא התלוננה ואהבה את חייה בבארי. עם זאת הייתה אשה שקטה, מתעניינת בכל, ממלאת את חובותיה בקפדנות, אך לא מעורבת.
כל השנים שמרה על קשר הדוק עם מלכה ואליהו רואש זכרם לברכה ועם רבקה מילס. חברים שהיו איתה בקבוצת העולים, שגרו בשכנות קרובה. בשעות אחרי הצהריים, היינו רואים אותם בכל יום מבלים ביחד במפגש שכנים נעים ובמשחקי קלפים ודומינו.
שנים רבות סבל יאיר מהתקפי כאבים קשים כתוצאה מפציעה בגיל צעיר, ומרגלית הייתה שם איתו מסייעת ככל שיכלה, ראתה בזה את תפקיד חייה.
הילדים זוכרים מהימים ההם נסיעות רבות לביקור אבא בבית החולים כשאמם מפצירה בהם שוב ושוב לבוא. בימים כאלה הרבה לסייע להם שכנם מנדוש ז"ל.
שנים רבות סבלה מרגלית מקשיי שמיעה ובעשר השנים האחרונות החריף הקושי הזה והביא אותה למצב של כמעט נתק. היא לא התלוננה ואולי אף אהבה את השקט שנכפה עליה.
בצעירותה הצטרפה לכל הפעילויות בקבוץ ובמיוחד אהבה את הטיולים השנתיים, את המסיבות ואת הנסיעות לים.
אך בשנים האחרונות, ובעיקר מאז מותו של יאיר, יצאה מבארי רק אם לא הייתה לה ברירה אחרת. היא סיגלה לעצמה מסלול יומי קבוע שכלל את הארוחות בחדר האוכל, את העבודה במתפרה, קריאת עיתון ויומון בכל יום וקריאת ספרים. גם אם חשה שלא בטוב, לא התלוננה, "זה בסדר וכבר יעבור" נהגה לומר.
סבתא מרגלית זכתה שכל ילדיה ונכדיה יחיו לידה בבארי. היא לא הייתה סבתא שרצה אחרי עגלות, אך הייתה מאושרת בנכדיה וזכרה כל יום הולדת וכל אירוע הנוגע בה. היא הייתה אופת עוגות ברמה מקצועית ואת הבישולים השאירה בשמחה ליאיר.
כמה עצוב שכה רבים מחברינו הקשורים בחייה כבר אינם עימנו. את מרגלית נזכור תמיד כאשה עדינה ונאה, ששנותיה לא ניכרות עליה. תמיד הקפידה על לבוש תואם והופעה נאה.
מרגלית הלכה לעולמה בשקט ובשלווה שאפיינו אותה גם בחייה.
בת 88 היתה במותה, אם לארבעה, סבתא לשבעה וסבתא רבה לתאומים.
יהי זכרה ברוך.