מנור סגולה
א אלול -
2/9/1932 - 08/12/2011
סגולה נולדה במוסול, עיראק ב-א' אלול 1932,
בבית רחב ידיים לתוך משפחת סחייק הגדולה, ונקראה בערבית שפיקה (רחמנית). אביה נישא לשתי נשים ובבית העמלני, עסוקים היו כולם. האב בסנדלרות והאמהות בתפירה ובכל אשר מצאה ידן.
תמיד הרגישה שנולדה במזל ובעיתוי מיוחד, לבית חם ושמח, מלא באחיות, שציפה וזכה גם לבנים. לאביה היה חשוב שבנותיו ילמדו והיא זכתה ללמוד בבית הספר אליאנס בו הייתה לתלמידה מצטיינת, בזכות כך, ובזכות תמיכה ומאמץ של אביה גם התקבלה לבית הספר התיכון שהיה איסלאמי ויהודים נמנעו משלוח אליו את בנותיהם.
כשמלאו לה חמש עשרה גויסה על ידי פעילי התנועה הציונית לתנועה. דבר שהשפיע עמוקות על כל מהלך חייה מאז. בתנועה הייתה פעילה כמדריכה, למדה ולימדה עברית והייתה מוערכת מאוד. תארו לעצמכם סדר יום של נערה, כבת שש עשרה, תלמידה שקדנית, תופרת תמורת שכר, מסייעת בעבודות הבית ובערב רצה לפעולות התנועה. היו אלה ימים מאושרים ומעשירים. אחיותיה הבוגרות כבר נישאו בגיל זה והיא זכתה להמשיך ללמוד ולהיות פעילה ונחשבת בבית ובתנועה, בה בחרה את השם העברי סגולה. שם, שברבות הימים הציל אותה ממאסר.
עם סיומו של השלטון הבריטי בעיראק, הפכו פעולות התנועה הציונית המחתרתיות למסוכנות. מכתב שהגיע מהארץ ונתפס על ידי הצנזורה הזכיר אותה כ'סיגלה'. השלטונות חפשו אחריה ולא מצאו, אבל היה ברור לה שהגיע הזמן להימלט ולעלות לארץ. בת שבע עשרה היתה כשעזבה את הבית, מבלי להיפרד, רק אחיה היה שותף לידיעה.
עם קבוצת בני נוער עברה בדרכים נסתרות את כל עיראק עד לטהראן ומשם בטיסה לארץ. על יומה הראשון בארץ תכתוב בספרה: "הייתה זו הרגשה עילאית, אותה חווים פעם בחיים ובלתי אפשרי לתארה במילים".
היא חיפשה דרך להצטרף לחבורה של יוצאי עיראק והגיעה לבארי ביום גשום ומלא בוץ של אמצע ינואר, ישר לאוהלים. מי שהאיר לה כאן את פניו היה חברנו מוטקה. הזוג נישא ודרור נולד.
סגולה עבדה בבתי הילדים, ריכזה את המחסן, לימדה מלאכה ועוד... אבל כתופרת אמנית הגיעה במהרה אל המתפרה. מי שלא מדדה ולא לבשה בימי חג ומועד את השמלות שתפרה לה סגולה, לא יבין במה מדובר. בימים ההם לא נסענו לקנות בגדים, קבלנו פתק צהוב "מגיע לך שמלה" וחיש מהר מצאנו את עצמנו מול סגולה, הבדים, המדידות, והשמחה בשמלה המוכנה. סגולה אהבה את עבודתה במתפרה, התפירה נתנה לה אפשרות לביטוי יצירתי שכה אהבה. כמו כולנו גם שמרה בלילות, ואז פרחה היצירתיות. שירים שהשאירה מתארים את חוויות הלילה בהומור ובחרוזים.
ארז, רויטל, אביבית ומור הצטרפו למשפחה ההולכת וגדלה. מלחמת יום הכיפורים הביאה אותה לניסיון קשה, דרור וחבריו במוצב המזח נפלו בשבי. ימים קשים של דאגה, בצד אופטימיות וציפייה דרוכה לשחרור. פניהם המאושרים של מוטקה וסגולה החובקים את דרור בשער הקיבוץ, לא יימחו מליבנו לעד.
הילדים גדלו והנכדים הגיעו. סגולה החלה לכתוב את תולדות חייה וכבשה את עבודת המחשב, לא מעט בעזרת נכדיה. יציאת הספר, בשיתוף עם בתה אביבית, היתה לה חוויה משמעותית, שאולי הקלה, ולו במעט, את כאב הפרידה הכואבת מעבודתה במתפרה.
תמיד הרגישה שמזלה שפר עליה. היא חיה את חלומה, ראתה בבניית הארץ, לקחה חלק בבנייתה של בארי וזכתה לגדל משפחה גדולה.
אנחנו נזכור אותה, אישה עם לב רחב, שקטה, נבונה וצנועה, שהותירה אחריה שירים וסיפורים, חמישה ילדים, שלושה עשר נכדים, שתי נינות, ואת מוטקה- שהיה לה בעל אהוב ותומך כל הימים.
יהי זכרה ברוך.
בבית רחב ידיים לתוך משפחת סחייק הגדולה, ונקראה בערבית שפיקה (רחמנית). אביה נישא לשתי נשים ובבית העמלני, עסוקים היו כולם. האב בסנדלרות והאמהות בתפירה ובכל אשר מצאה ידן.
תמיד הרגישה שנולדה במזל ובעיתוי מיוחד, לבית חם ושמח, מלא באחיות, שציפה וזכה גם לבנים. לאביה היה חשוב שבנותיו ילמדו והיא זכתה ללמוד בבית הספר אליאנס בו הייתה לתלמידה מצטיינת, בזכות כך, ובזכות תמיכה ומאמץ של אביה גם התקבלה לבית הספר התיכון שהיה איסלאמי ויהודים נמנעו משלוח אליו את בנותיהם.
כשמלאו לה חמש עשרה גויסה על ידי פעילי התנועה הציונית לתנועה. דבר שהשפיע עמוקות על כל מהלך חייה מאז. בתנועה הייתה פעילה כמדריכה, למדה ולימדה עברית והייתה מוערכת מאוד. תארו לעצמכם סדר יום של נערה, כבת שש עשרה, תלמידה שקדנית, תופרת תמורת שכר, מסייעת בעבודות הבית ובערב רצה לפעולות התנועה. היו אלה ימים מאושרים ומעשירים. אחיותיה הבוגרות כבר נישאו בגיל זה והיא זכתה להמשיך ללמוד ולהיות פעילה ונחשבת בבית ובתנועה, בה בחרה את השם העברי סגולה. שם, שברבות הימים הציל אותה ממאסר.
עם סיומו של השלטון הבריטי בעיראק, הפכו פעולות התנועה הציונית המחתרתיות למסוכנות. מכתב שהגיע מהארץ ונתפס על ידי הצנזורה הזכיר אותה כ'סיגלה'. השלטונות חפשו אחריה ולא מצאו, אבל היה ברור לה שהגיע הזמן להימלט ולעלות לארץ. בת שבע עשרה היתה כשעזבה את הבית, מבלי להיפרד, רק אחיה היה שותף לידיעה.
עם קבוצת בני נוער עברה בדרכים נסתרות את כל עיראק עד לטהראן ומשם בטיסה לארץ. על יומה הראשון בארץ תכתוב בספרה: "הייתה זו הרגשה עילאית, אותה חווים פעם בחיים ובלתי אפשרי לתארה במילים".
היא חיפשה דרך להצטרף לחבורה של יוצאי עיראק והגיעה לבארי ביום גשום ומלא בוץ של אמצע ינואר, ישר לאוהלים. מי שהאיר לה כאן את פניו היה חברנו מוטקה. הזוג נישא ודרור נולד.
סגולה עבדה בבתי הילדים, ריכזה את המחסן, לימדה מלאכה ועוד... אבל כתופרת אמנית הגיעה במהרה אל המתפרה. מי שלא מדדה ולא לבשה בימי חג ומועד את השמלות שתפרה לה סגולה, לא יבין במה מדובר. בימים ההם לא נסענו לקנות בגדים, קבלנו פתק צהוב "מגיע לך שמלה" וחיש מהר מצאנו את עצמנו מול סגולה, הבדים, המדידות, והשמחה בשמלה המוכנה. סגולה אהבה את עבודתה במתפרה, התפירה נתנה לה אפשרות לביטוי יצירתי שכה אהבה. כמו כולנו גם שמרה בלילות, ואז פרחה היצירתיות. שירים שהשאירה מתארים את חוויות הלילה בהומור ובחרוזים.
ארז, רויטל, אביבית ומור הצטרפו למשפחה ההולכת וגדלה. מלחמת יום הכיפורים הביאה אותה לניסיון קשה, דרור וחבריו במוצב המזח נפלו בשבי. ימים קשים של דאגה, בצד אופטימיות וציפייה דרוכה לשחרור. פניהם המאושרים של מוטקה וסגולה החובקים את דרור בשער הקיבוץ, לא יימחו מליבנו לעד.
הילדים גדלו והנכדים הגיעו. סגולה החלה לכתוב את תולדות חייה וכבשה את עבודת המחשב, לא מעט בעזרת נכדיה. יציאת הספר, בשיתוף עם בתה אביבית, היתה לה חוויה משמעותית, שאולי הקלה, ולו במעט, את כאב הפרידה הכואבת מעבודתה במתפרה.
תמיד הרגישה שמזלה שפר עליה. היא חיה את חלומה, ראתה בבניית הארץ, לקחה חלק בבנייתה של בארי וזכתה לגדל משפחה גדולה.
אנחנו נזכור אותה, אישה עם לב רחב, שקטה, נבונה וצנועה, שהותירה אחריה שירים וסיפורים, חמישה ילדים, שלושה עשר נכדים, שתי נינות, ואת מוטקה- שהיה לה בעל אהוב ותומך כל הימים.
יהי זכרה ברוך.