אפרת מרים

מרים נולדה בעיר לודג' שבפולין ב- 10/10/46, בסופה של מלחמת העולם השנייה.
הוריה הצליחו לשרוד את השואה בזכות המקצועות הנדרשים בהם עבדו. אימה, שהייתה תופרת, תפרה בגדים בגטו, מכרה אותם בסתר וכך הצליחה להשיג מזון למשפחה. אביה, שהיה חשמלאי, הועסק על ידי הגרמנים וכך ניצל.
איציק אחיה נולד בפולין כשהייתה בת שש, בדיוק בחודש וביום בו היא נולדה. שנות חייה הראשונות עברו עליה בפולין, שם למדה בבית ספר יהודי על-שם "י. ל. פרץ". הוריה השתדלו שיהיו לה רק חברים יהודיים, אך מטבע הדברים היו לה גם לא מעט חברים גויים. הוריה אומנם נטשו את הדת לאחר המלחמה, אך הקפידו שבתם תלמד בבית ספר יהודי דתי.
בשנת- 1957, כשהייתה בת עשר, עלתה המשפחה לארץ. היא גדלה בשכונת מונטיפיורי בתל אביב ולמדה בבית ספר "פנקס", שגם הוא היה בית ספר דתי. למרות החינוך שקבלה, מרים תמיד העידה על עצמה שהיא לא דתייה, אך כיבדה את מי שבחר בדת.
בהיותה בת 17, הכירה דרך חברה משותפת קיבוצניק צעיר ומלא מרץ, שאהב את החיים וכמוה בדיוק, הייתה בו אהבה גדולה לבעלי חיים. מרים נהגה לספר בצחוק גדול, שכמי שאוהבת הצגות תיאטרון, היא אהבה במיוחד, את ההצגה "מירל'ה אפרת" ולא ידעה אז שתינשא לאמיר אפרת ותהפוך בעצמה ל"מיר'לה אפרת" שלו.
בגיל -19 היא נישאה לאמיר ועברה לחיות איתו בקיבוץ בארי. כאן הם הקימו יחד משפחה. שלושת בניהם נולדו כאן: אמיתי, אבישי ואלון, שחיים היום בקיבוץ בארי וגם הם נישאו והקימו משפחות בקיבוץ.
מרים הייתה מאושרת מהעובדה שכל ילדיה ונכדיה גרים בקרבתה, היא אהבה אותם בכל ליבה והעניקה להם ככל שיכלה.
בקיבוץ עבדה שנים רבות בבישול לתינוקות והכינה ממטעמיה לכל ילדי הקיבוץ. אחר כך הייתה ספרית ובשנים האחרונות עבדה בקיבוץ בליווי וסיעוד.
כמו ילדים רבים שגדלו בבית בו מרחף מעל צילה של השואה, הייתה גם מרים שקטה ומסוגרת לעיתים, אך בכל מה שנוגע לנכדים ולמשפחה, לא היה גבול לנתינה והאהבה שידעה להעניק.
היה לה חשוב מאוד שתמיד יהיה בסדר, שלא יהיו עימותים, שכולם ירגישו טוב. היא נמנעה מלהתערב ולהביע עמדה, רק המשיכה וקיוותה בליבה שהכל יסתדר ויהיה טוב.
הנתינה הגדולה שבה באה לביטוי גם כשעברו לבית החדש. היא ואמיר הקפידו לעצב את הבית כשבראש סדר העדיפויות שלהם עמדה השאלה מה יהיה הכי טוב והכי מתאים לנכדים. הם היו כל עולמם, יחד עם הכלבים ששניהם אהבו כל כך.
במשך השנים למדה מרים, דברים הקשורים לאסתטיקה. היא למדה ציור וסידור פרחים ואהבה מאוד לעסוק בביתה בתחומים אלה. כמו כן אהבה לגדל ולטפל בבעלי החיים שהיו לה ולאמיר במשך השנים.
מרים בדרכה השקטה אהבה אנשים וידעה להעניק. במהלך השנים היא אימצה אל ביתה ומשפחתה, ילדים שהיו זקוקים לבית חם. והעניקה להם ברוחב לב, את מה שהיו זקוקים לו.
מרים אהבה את החיים. היא הקפידה להתלבש יפה, הייתה מודעת לאסתטיקה ואופנה, אהבה להתקשט בתכשיטים ולבלות בארץ ובחו"ל.
עם מותו של אמיר, נראה שאיבדה את הטעם בכל מה שעשה אותה מאושרת, אך בכל זאת החליטה להיאבק באומץ בעצב הגדול שירד עליה, להתנחם בנכדים ולהמשיך לחיות את החיים.
ילדיה חיפשו דרכים לעודד את רוחה והביאו לה במיוחד מאיטליה את כלבתה האהובה רוזנה.
הכלבה הקטנה הזו, יחד עם בני משפחתה שהקפידו לעטוף אותה בחום כדי להקל על מחלתה ועל החלל הגדול שליווה אותה, היו האושר שלה ונחמתה הגדולה, עד יום מותה.

יהי זכרה ברוך.