כדורסל: ליגיון הזרים המקומי

 

השבוע יצאה הליגה הלאומית לפגרה בין הסיבובים, אבל לא יתכן שגם יומון ספורט יצא לפגרה. לכן הפעם משהו שונה, אבל עדיין באותו נושא – כדורסל.

בבארי קיימת אמנם רק קבוצת כדורסל אחת, אבל שחקנים מקומיים משחקים בקבוצות שונות באזור. רובם כמובן מגיל 18 ומטה ובהעדר מחלקת נוער ראויה במועצה, מועצה שמונה להזכירכם כ- 11,000 נפש (שווה לשכונה באשקלון), יש נערים שמרחיקים עד לאשקלון ואשדוד, על מנת לשחק ולהתאמן במסגרת ראויה.

ההבדל בין קבוצה במועצה דרומית ובין קבוצות עירוניות הוא אדיר. בארבע השנים האחרונות התחלנו (איתי ואני) בקטסל באשקלון, עברנו לשנתיים בקבוצת הילדים במועצה והשנה חזרנו לנערים באשקלון.

בעונה הראשונה במועצה, הקבוצה התייצבה למשחקים עם 5-8 שחקנים, שנזהרו לא לבצע יותר מידי עבירות, כדי לא להשאר עם פחות מחמישה שחקנים על המגרש וזה גם קרה פעם אחת. העונה באשקלון מונה הסגל 15 שחקנים, כאשר באגודה הזו בלבד, משחקות שלוש קבוצות נערים בליגות השונות. הציוד, התלבושות, ההתייחסות למאמן ולאימונים, הכל בכמה רמות מעל לקבוצה אזורית מקומית.

פעם אחת בעבר הגיעה המועצה הקטנה שלנו להישג חסר תקדים. קבוצת הנוער של אשכול עם הסקורר הצעיר, איתי כהן ועוד רבים שאכלסו את הקבוצות האזוריות בשנים שלאחר מכן, הגיעה עד לליגת העל לנוער ולפליי אוף העליון. מקרה נדיר  שבארה"ב היה נגמר מן הסתם, בסרט סוחט דמעות. אבל לרוב קבוצות ממועצות אזוריות בנות 10,000 תושבים, לא תוכלנה להתמודד עם קבוצות עירוניות, בהן נבחרים השחקנים מבין 100,000-200,000 תושבים. במקרה הזה הכמות מייצרת איכות.

אבל בואו נפסיק להתפלסף ולקטר וניגש לענין עצמו – שחקני הכדורסל המקומיים:

נתחיל עם יותם אלון, צעיר השחקנים, שמשחק בקטסל ב' בעירוני אשקלון. יותם בן העשר וקצת, מתאמן פעמיים בשבוע פלוס משחק, בליגה הקטסל ונהנה מכל רגע.

אחריו עוד בן למשפחת אלון, עמוס אלון, שמשחק בקבוצת הילדים של המועצה, שמשחקת בליגה המחוזית דרום. עמוס בן ה- 13 וחצי משחק כגארד בחמישייה, והקבוצה ממוקמת במקום טוב במרכז הטבלה.

הבא בתור הוא איתי בר, שמשחק בעירוני אשקלון, בקבוצת הנערים בליגה המחוזית. איתי כמעט בן 15, שחקן חמישייה שמשחק כרכז וקלעי שלשות. איתי קולע 12 נק' בממוצע למשחק והקבוצה ממוקמת במקום הרביעי.   

אופק בנאקוט, היא נציגת הנערות שמשחקת באשדוד, כן מרחיקה עד אשדוד. מכבי אשדוד ממוקמת במקום השלישי בליגה הלאומית לנערות. אופק שמשחקת בתפקיד חצי פינה, בת 16 וקצת, כשבליגה משחקות גם נערות בגיל 18 פלוס! הקבוצה ניצחה את ירושלים ברבע גמר גביע המדינה ועלתה למשחק חצי הגמר מול אליצור חולון, שבשורותיה משחקת אביב כספי, האחות של עמרי.

נער נוסף שהחל כשחקן כדורסל וביצע הסבה לכדורעף, הוא תומר גלברד. תומר בן ה- 17, שחקן נבחרת בית ספר נופי הבשור בכדורסל. הקבוצה עברה שלב באליפות בתי הספר, תחת שרביטו של המאמן אריק קראוניק.

אבל הכדורסל הפך לתחביב (בלי נוהל), כי תומר משחק בעיקר כדורעף, בליגת בתי הספר. תומר שמשחק בתפקיד מנחית אמצע, עלה עם נופי הבשור לחצי הגמר של אזור הדרום.

אבל לא רק הנוער עוסק בקליעה לסל. בתחום נמצאת גם מיכל אבן, שכבר מזמן סיימה את התיכון. מיכל שמשחקת ביד מרדכי, החלה להתאמן בשנה שעברה, אבל העונה טרם שיחקה וכרגע מושבתת בשל פציעה.

וחוץ מכל אלו יש גם חוגי כדורסל בבית, ממש באולם המקומי. חוגים של בנים ובנות מכיתות ב' – ו', אותם מדריך צביקה רוזנברג, מאמנה של הפועל בארי.

אתמול נערך אירוע גדול ורב משתתפים שבמרכזו, משחק בין ילדי בארי וילדי נתיב העשרה. עשרות צופים, כולל שחקני הקבוצה הבוגרת, עודדו ביציע, והילדים ניצחו בהפרש של 12 נק'. חן קראוניק ויותם אלון הירבו לקלוע, ושיתפו פעולה עם לי בן יעקב, גדעון שומרוני, יואב אדמתי, עמית אבני, איתמר שורק, עמית שהם, גל רחום, מעין פאוקר ואודי עצמוני. מפיקת האירוע מיכל אבן, כבר חושבת על מפגש דומה לבנות.

אז עכשיו לאחר שסקרתי את מלאי הכישרונות המקומי, רק אל תציעו לפתוח אגודת נוער, אם אתם לא מתכוונים לנהל אותה, כתחביב או כיזמות. חוץ מזה אם שמתם לב, יש לנו כשרון/מתמיד אחד לכל היותר, בכל קבוצת גיל או מין.

האם בעתיד הם יאכלסו את סגל הפועל בארי או קבוצות על אחרות? רק העתיד יגיד. בכדורסל, חוץ מכישרון רצוי שיהיה גם גובה ואנחנו בצפון הנגב המערבי, לא ממש מצטיינים בתחום זה. שחקנים מתחת לגובה 1.80 מ', הם נדירים ביותר בליגות הבכירות, ובכלל הסיכוי של נער להגיע לליגת העל בישראל הוא נמוך ביותר. משהו כמו, 7-10 ילדים מכל שנתון יגיעו לשם.

האם זה משנה במשהו לכישרונות המקומיים שלנו? לא ממש. הם ימשיכו לזרוק לסל ויהנו מכל רגע. כי אצלם הפתגם האמריקאי I love this game  הוא לא עוד פתגם, בשבילם זוהי דרך חיים.

                                                                                                                יובל בר.