אלון ויקטור (אביגדור)

ויקטור נולד ב-11.2.1925, בעיר באיה בלנקה שבארגנטינה. בן בכור להוריו דוד אכנבליט, יליד סורוקה - אז רומניה, ואנה רייכר, ילידת אודסה שברוסיה, שהגיעו בגלי ההגירה של היהודים לארגנטינה בתחילת המאה ה-20. אנה ודוד החליטו להקים בית בעיירה מדנוס וויקטור גדל בעיירה זו כשלצדו 3 אחים צעירים ממנו – אחותו ארמוניה (פריידה), אחותו לואיסה (טוטה) ז"ל ואחיו הקטן מריו-גידו, הוא חברנו גדעון אלון ז"ל. המשפחה נדדה ממקום למקום בעקבות הפרנסה שהייתה בדוחק. התרחקה מאורח החיים הדתי, אך היתה ספוגה בתרבות האידית . לאחר סיום ביה"ס היסודי, נאלץ ויקטור לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. הוא החל כשוליה בבית-דפוס, ועם השנים התקדם והפך להיות בעל מקצוע מיומן. בחיפושיו אחרי פרנסה, עבר ויקטור לבואנוס איירס. שם קלט וספג את הרוחות המנשבות בתרבות הארגנטינית והתקרב לחוגי הסוציאליסטים הליברלים. את שושנה, היא סוסנה סולץ, הכיר בבואנוס איירס, שם נישאו ונולדו ילדיהם – נורית (גרסיאלה) וצבי (הוגו). באותה תקופה היה כבר בעל בית-דפוס, יחד עם שותפו וידידו אלברטו מוניוס. גם אחרי שפסקה השותפות, שמר איתו על קשר לאורך השנים. מבואנוס איירס הדרימו לספאלה, עיירה למרגלות האנדים, שם גרו הוריו ואחותו ארמוניה, ובה נולד בנם השלישי, דניאל. ויקטור ושושנה הקימו שם בית דפוס (הראשון בספלה). עד מהרה לקח הזוג חלק פעיל בחיים החברתיים של העיירה ואף הוציאו לאור עיתון מקומי. בד בבד החלו להתוודע אל התרבות היהודית תוך כדי התערות בקהילה היהודית במקום. ויקטור ושושנה החליטו לעבור לבאיה בלנקה, כאשר מה שהנחה אותם היה לאפשר לילדים חינוך ועתיד טובים יותר. כאן שוב פתח ויקטור בית-דפוס. באותה תקופה הוא היה מקורב לחוגי התרבות בעיר ותמך בקבוצת תיאטרון אבנגרדית. ויקטור היה אוטודידקט, איש ספר ואיש שירה. אל הרעיון הציוני התקרב הזוג כאשר ילדיהם, נורית וצבי, החלו לפקוד את תנועת הנוער "החלוץ למרחב". ויקטור ושושנה הבינו שלא יחלוף זמן רב עד שנורית וצבי יגשימו את הרעיון הציוני באקט של עליה לארץ, על כן החליטו להקדים מעשה ויזמו את עליית המשפחה כולה. ויקטור נהג להדגיש שהוא לא עלה לארץ כי אם לקיבוץ. מטבע הדברים חיפשו קיבוץ שהיה בו דפוס וכך הגיעו לתל יוסף, אך התאכזבו. עם זאת, לא אמרו נואש וגמרו אומר לחפש את אשר חיפשו מלכתחילה – קיבוץ המיישם הלכה למעשה את ערכי הקיבוץ. במפגש מקרי עם חבר עין חרוד, סבא ליש, אבא של רותה גת ז"ל, שמעו על בארי ועברו אליה. חיש מהר מצאו ויקטור ושושנה את מקומם והתערו בעבודה ובחברה. ויקטור, שלמד עברית לפני עלייתו ארצה, עברת את שמו לאביגדור, אך בשנים האחרונות החליט לחזור לשמו המקורי – ויקטור. התבלט בידענות בנושאים רבים וכתב מקאמות לאירועים שונים. על-אף המבטא הארגנטיני, הצליח לשלוט ברזי השפה העברית. בזכות. ההומור, מסירותו למקום העבודה והאיכפתיות החברתית, התחבב על כל סובביו. ויקטור היה איש אידיאליים, דיבר והתווכח רבות, עמד על דעותיו בעקשנות, עד שהרגיש שזכה בוויכוח. עד מהרה הצטרפו הוריו של ויקטור ואחיו גדעון ז"ל ומשפחתו לבארי, והמושבה הארגנטינית גדלה והתרחבה, ואיתם המסורות של אהדה לנבחרת הכדורגל הארגנטינית ולמאכלים מהמולדת הישנה. ויקטור היה איש גאה, ואהב את החיים. את השינויים והתמורות שחלו בקיבוץ, קיבל בהבנה וטען "חייבים להתקדם". בבארי נולד עמיחי, בן-הזקונים, וויקטור היה גאה בבן הצבר. הוא היה איש משפחה אהב אהבת נפש את שושנה ואת ילדיו. היה דמות של אב מחנך, בעל עקרונות, עם זאת, פתוח, ליברל ומקבל. כשעמיחי חבר למוניקה, והחליטו לחיות ביחד בהולנד, קיבל זאת בהבנה ונתן לזוג הצעיר את ברכת-הדרך. לימים המשפחה התרחבה, נולדו הנכדים והנינים אותם אהב והיה גאה בהם. ויקטור היה אב וסב אוהב ונדיב, השפיע על כולם מטובו וחילק מתנות לרוב. דאג שלא יחסר ולא יקופח חלקו של אף אחד מבני המשפחה. ויקטור היה איש מעורב, והפוליטיקה היתה בנשמת אפו. עד ימיו האחרונים התעניין והביע את דעותיו בנושאים הבוערים של העולם, הארץ והקיבוץ. בשיחתו האחרונה עם נורית, עוד דיבר איתה פוליטיקה. ויקטור היה חולה לב שנים רבות, ותמיד התבדח על מותו. גם עתה, כשחלה במחלת הסרטן, היה מודע לקיצו הקרב, אך לא הרים ידיים ולא וויתר. הלך לניתוח ולטיפולים, הוא רצה לחיות. בסוף ימיו מצא אהבה חדשה. לילדיו אמר, שהוכיח לעצמו שאפשר שוב להיות אוהב ונאהב. ויקטור היה חילוני מתוך עקרון, אבל ידע להיות רגיש ולכבד את בני המשפחה הדתיים ואת הנכד שחזר בתשובה. ויקטור, אומרים ילדיו וחבריו, היה איש אידיאליסט, איש בעל אופקים רחבים, איש תרבות ואיש של שפה, אוהב אדם ואוהב חיים. הסתלק מאיתנו לאחר מאבק במחלתו הקשה, כשהוא מוקף בבני משפחתו האוהבים. יהי זכרו ברוך.