רדזינסקי ציפורה

צפורה נולדה בשנת תרפ"ב – 28.101921 בצ'ורטקוב שבגליציה (פולין). בת למשפחה חרדית.
כרבים מיהודי פולין, ברחה המשפחה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מזרחה לרוסיה ומגיעה עד הרי אורל. אביה של צפורה נפטר עוד בפולין. אחיה נתפס ע"י הגרמנים. אח שני היה בצבא אנדרס הפולני. האחות הבכורה הייתה מטופלת בתינוקת רכה בימים. כך ראתה צפורה את עצמה אחראית לכל המשפחה. היא הייתה אז נערה כבת 18. כלכלת המשפחה כולה נפלה על כתפיה.
צפורה עבדה בכל עבודה. לעיתים בכמה עבודות בעת ובעונה אחת: חלוקת מזון לפליטים, תפירת מדים לצבא האדום הסובייטי, גיבוב קש וכיוצא באלה עבודות מזדמנות.
עם סיום המלחמה, כשהדרכים מתפנות במידת-מה, עוזבת המשפחה את רוסיה וחוזרת לפולין. שוב צפורה מחפשת פרנסה. מאחר שמשפחה הייתה משפחת אופים, חיפשה עבודה במקצוע זה. ואכן מצאה. לא רק עבודה מצאה, אלא גם אהבה. בעל המאפייה היה יעקב, לימים, בעלה. השניים נישאו בשנת 1946 ובוחרים לעזוב את פולין על כל מוראותיה, ולעלות ארצה.
כאמור השנה 1946, אנגלים בארץ. דרכי העלייה חסומות. כרבים מיהודי אירופה העשנה, השניים מתייגעים בדרכים עלומות על-פני היבשת.
1947, צפורה ויעקב מגיעים לאיטליה ומשתכנים במחנה הג'וינט לניצולי שואה. במחנה זה נולדת יהודית.
1948. המשפחה עולה סוף-סוף לארץ ומתיישבת ביפו באחת הדירות הנטושות. המשפחה מתרחבת – נולד נתן. גם בארץ כאמא לשני ילדים רואה צפורה צורך לעזור בפרנסת המשפחה. היא משתבצת בצוות עובדי ביה"ס לאחיות שלי "הדסה" בת"א, כטבחית.

1984. צפורה ויעקב מגיעים לבארי. לצד קשיי הסתגלות חדשה, הם שמחים להיות בקרבת המשפחה. מלווים ברגישות רבה את צמיחת שלושת הנכדים.
האיזון החדש שזכתה בו צפורה לא אורך זמן רב. בדצמבר 1986 נפטר יעקב בעלה. הכאב קשה. משהו נשבר בה. אך אהבת המשפחה ודאגתה אליה עוזרים לה להתגבר ולהמשיך.
עוד שנים אחרי-כן, בין נפילה לבין ניסיון חזרה למסלול, בין שמחה להישג של כל אחד מששת נכדיה: מהקטנה בראשית צעדיה בביה"ס ועד לבכור הנכדים הצבא, הייתה שמחתה שזורה בכאב של ימים רחוקים. אצל צפורה דבר לא נמהל.אם נכון להשתמש בביטוי "ללא מורא וללא משוא פנים" – זה נכון לגבי צפורה.
עין נוקבת יכלה לגלות בצפורה אדם מתבונן ושופט. פעמים רבות, מעבר לקפיצת השפתיים, אדם מבטא את דעתו באופן נחוש וברור. החנופה הייתה ממנה והלאה.
עם זאת יצרה צפורה יחסי חברות וקירבה עם חברים והורי חברים כאחד.
תוך רצון עז, במאמץ פיזי ונפשי שלא להכביד ולהטריח איש, גם לא את הקרובים ביותר, הייתה צפורה מצליחה להתאושש לאחר כל נפילותיה. עד לנפילתה האחרונה, ממנה לא קמה עוד.