בר-סיני שושנה

שושנה נולדה באידק מושבה חקלאית יהודית בחבל חרסון שבאוקראינה. המושבות החקלאיות היהודיות הוקמו בתקופת הצאר הרוסי בתחילת המאה ה-19. המשפחה עסקה בחקלאות ובמסחר והמצב הכלכלי היה טוב, יחסית לאותם ימים. כך זכתה שושנה ללימודים בגימנסיה והייתה גאה כל חייה בציונים הטובים שהשיגה. שושנה הייתה הבת השנייה בין ארבעת ילדי המשפחה.
אחרי המהפכה הרוסית, התחילו להתארגן באוקראינה קבוצות חלוצים לעלייה לארץ-ישראל.
שושנה הצטרפה לאחת הקבוצות, ביחד עם בני הקבוצה חצתה ברגל ובגניבה את הגבול לפולין, שם המתינו עד שזכו ברישיונות עלייה. גרשון, בעלה לעתיד, אותה הכירה מנעוריה, חיכה לה בנמל חיפה עם מתנה מאד מיוחדת: תפוז! שושנה סיפרה שכאשר ראתה את התפוז, ידעה שינשאו.
ביתם הראשון של שושנה וגרשון היה אוהל, שהוקם בחצר של מכרים בנווה-שאנן. באוהל זה נולד בוריס ושונה תמיד הזכירה שבוריס ישן בתוך "פיילה". גרשון היה מובטל והמשפחה סבלה ממחסור נורא. מה שבא אל פיהם היה רק לחם ובצל, שקיבלו מבעל המכולת השכונתית בהקפה. שושנה הניקה את בנה בכורה הרבה זמן, כיוון שלא היה לה משהו אחר לתת לו לאכול. כה רב היה היאוש, עד שחשבה אפילו על חזרה לאוקראינה.
באותה תקופה הוקם בית-החרושת למלט "נשר", לידו הוקמה שכונת הצריפים של פועלי בית החרושת שנקראה גם היא "נשר". גרשון נמנה על פועלי "נשר" הראשונים, הוא עבד שם מאז ועד יציאתו לפנסיה. כשהתייצב המצב הכלכלי, שושנה שנהגה לעזור לפרנסה ע"י כיבוס כביסת פועלי "נשר", התמסרה למשק ביתה. "נשר", הייתה אז שכונה של פועלים משכילים והתקיימה שם פעילות תרבותית ענפה, שושנה לקחה בה חלק ולא החמיצה אף אירוע. במיוחד אהבה ללכת להרצאות. היא הייתה אישה שקטה מאד, מעולם לא הרימה קול וממש נישאה על כפיו של גרשון בעלה.
ב"נשר" נולד בנה השני דוד (וידיק). כשמלאו לבוריס בנה הבכור 18, הוא הצטרף להכשרת מעוז, שהיוותה את אחת ההכשרות המייסדות של בארי. בצריף ב"נשר", עברה שושנה את מאורעות 1936, כאשר הערבים ירו לתוך צריפי השכונה מהגבעות הסמוכות. היום יושבת תל-חנן על הגבעות האלה.
בתום מלחמת העולם השנייה זכתה שושנה סוף-סוף לבית בנוי בקרית-חיים. בבית קטן זה, עם החצר המטופחת, גרה המשפחה עד שהגיעה לבארי. גרשון, שהתמחה בבניית תנורים לשריפת מלט, נפגע בתאונת עבודה, ונאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת. המצב הכלכלי בבית הורע. אחרי מלחמת יום כיפור גרשון חלה, והמשפחה נאלצה לעבור לבארי כאשר מעמסת הטיפול בו הייתה קשה.
ב-1973 המשפחה הגיעה לבארי. שנתיים אחרי-כן נפטר גרשון, ומאז שושנה חיה לבדה. בשנותיה הראשונות בבארי, סייעה בקיפול חיתולים בבתי התינוקות שלנו ועבדה במחסן הבגדים, פיתחה כאן קשרים חברתיים עם בנות גילה המעטות. עד השנים האחרונות בהן הסתגרה בביתה.
הכרנו אותה כאישה צלולה עד אחרון ימיה, בעלת חוש הומור מפותח, אופטימית, שתמיד ידעה לקבל בהבנה והשלמה את מצבה.
לפני שמונה שנים עלה לארץ מבריה"מ אחיה יצחק, שהיה בן 12 כאשר ראתה אותו לאחרונה. הקשרים לא יכלו להתקיים מפחד המשטר הסובייטי. הקשר חודש ע"י יצחק, שחיפש את אחותו האובדת בסוכנות ומצא אותה בבארי, בפגישה מרגשת מאד.
בשבועיים האחרונים חלה התדרדרות במצבה. היא נפטרה ב"נאות בארי" ביום חמישי לפנות ערב.

יהי זכרה ברוך