דינר שלמה
קורות חיים:
שלמה נולד בתל אביב ב-28.8.1947, בן בכור להוריו דוד ומרים, ילידי פולין שהספיקו לעלות ארצה בטרם שואה. אחותו ורדה נולדה כשהיה כבן שנתיים. האב עבד בבנין והאם עבדה בעיקר בגני ילדים. המשפחה שמרה על אורח חיים מסורתי.
בגיל 12 החליט שלמה שהוא רוצה להיות בקבוץ והגיע לבארי. אך אביו לא ויתר לו על עריכת בר מצווה מסורתית בחוג המשפחה.
שלמה הצטרף כילד חוץ לכתת "דרור", והתארח – כמקובל אז - במשפחת בר-סיני. נער טוב לב, חברותי, שובב ותעלולן שידו בכל מעשה קונדסות. הוא היה הראשון שהעז לעשן בחשאי. בני כתתו זוכרים איך בטיול י"ב לאילת ניסה את כוחו בנהיגה ללא רשיון שהסתיימה בכניסת המשאית לים...
לשלמה היה חוש מוזיקלי טבעי. הוא אהב לשיר ואף ארגן להקה מבני הכיתה להופעות באירועי החטיבה. גם בבגרותו השתתף בלהקות זמר מקומיות, ואהב לשיר ולקרוא מעל לבמה. שנים רבות גם שימש כנהג וכרוז של חלוקת האבטיחים והתירסים, ושל תהלוכות פורים של החטיבה.
בתום י"ב הצטרף לגרעין בנים לבית גוברין, ושהה שם כשנה. בהמשך, התגייס לשריון ועשה את שרותו הצבאי בתפקידים שונים. בתקופת מלחמת ההתשה היה נהג בפלוגת סיור בחטיבה.
שלמה היה רווק מושבע. במשך שנים רבות השתתף במפגשי פנויים ופנויות ותמיד היה מרכז חברתי, בגלל אופיו החם, חוש ההומור שלו וצחוקו המתגלגל.
כשנישא לרחל היה מאושר וכשנולד בנו אילי בשנת 1982 הפך להיות אב נרגש וגאה.
שלמה היה חבר קיבוץ בכל רמ"ח איבריו. הוא היה מעורב רגשית בכל נושא, בקיא בפרטים, מיסיונר נלהב של דעותיו. הוא אהב אהבה גדולה את המקום והאנשים, אך לפעמים התקשה לקבל על עצמו עול משמעת. הוא עבד כדפס, כנהג בקואופרטיב הנגב, כנהג לילה של הדפוס. אולם, הפריחה המלאה של שלל כשרונותיו התרחשה בתפקידו כסדרן הרכב. שלמה התגלה כאיש ארגון קפדן בעל תודעת שרות, שניחן ביכולת אילתור מדהימה. כך יכול היה לנצח בקלילות על התזמון והאופטימיזציה של הזמנות, נהגים, טיפולי רכב. הוא היה מעורב ביוזמות רבות לשיפור השירות בכל הרמות: החל מהכנסת מחשב, וכפתורי הדלאס, וכלה בהכנסת שקיות אשפה לרכבים. שלמה השכיל להבין את קשייו של החבר הקטן והמתוסכל ליד מחשב הרכב, והשקיע זמן לא מבוטל בהדרכת חברים המתקשים לעכל את חידושי המודרניזציה. הנושא הקרוב לליבו יותר מכל היה חינוך הנהגים הצעירים.
צריף רכז הרכב הפך למבצרו. כחיית לילה, היה מבלה שם עד השעות הקטנות, משלים את הסידור, גולש באינטרנט, ומעשיר את ספריית השירים הענקית ששמר במחשב.
כשסיים את תפקיד רכז הרכב, כבר היו לו כאבים חזקים בגב. כשאושפז בבית החולים, שמר על רוח טובה וניסה להצחיק את שותפיו לחדר. חברים רבים באו לבקר אותו, אילי הביא לו את הכורסה המפורסמת עליה אהב לשבת, והמקום הפך לביתו בזעיר אנפין. אפילו אז, עוד היה מעשן סיגריה, ומתבדח על כך. בשבועות האחרונים שהה ב"נאות בארי", ובכל שעות היום אפשר היה לראות אותו מוקף בחברים.
על בנו אילי, שטיפל בו במסירות, באומץ ובהומור במשך כל חודשי מחלתו, אמר: "איזה ילד נהדר יש לי! הוא לקח מרחל וממני רק את הטוב. הוא הדבר הטוב והחשוב שיש לי."
יהי זכרו ברוך.5