לב סער

סער נולד לרן ורותי ב-12 ליולי שנת 1974 והצטרף לאחיו הגדולים – קרן ואור. קשה היה לו להיפרד מרחמה המגונן של אמא רותי לכן נשאר בו חודש נוסף. בשל מצוקה שנבעה מלידתו המאוחרת שהה בטיפול נמרץ תקופה קצרה שלאחריה היה במעקב למשך שנה שלמה. כולנו זוכרים אותו כפעוט חייכן, בעל לחיים עגלגלות ותלתלים רכים.
את שנותיו הראשונות ליוותה בבית התינוקות אילה חצרוני ובאורנים חיכתה לו ניבה. כילד עליז ושמח, ידע להביע את חוסר שביעות רצונו בצורה נחרצת, אשר התבטאה לעיתים ברקיעות רגליים ובטריקות דלת. רן ורותי מספרים על אהבתו הגדולה של סער ל"בייה" – מילה נרדפת לסיפור בשפתו.
שבע שנים נשאר סער התינוק במשפחה – עד אשר הצטרפה צפריר ומאז הפכה היא ל"בייבי" של סער. אי אפשר היה לדבר על סער כילד מבלי לספר כיצד נהג לחמוק לארוחות טעימות בביתה של ממן, בעוד המטפלות משתוממות על מראהו הבריא, על-אף שפסח על ארוחות בגן חצב.
בבית-הספר היה תלמיד למופת, למעט איחוריו הקבועים דרכם הצהיר על עצמאותו. לאחר סיום לימודיו בחר סער לצאת לשנת שרות, במהלכה ביקש לעשות למען נערים עולים בבית-שמש, במסגרת קבוצה שהתארגנה באופן עצמאי ופעלה ללא תמיכה של המוסדות הרשמיים.
עם חבריו לקבוצה המשיך לצבא ושירת בגולני, מתוך רצון ליצור אינטגרציה של בני קיבוצים עם עירונים. המפגש הראשוני לא היה קל עבורו, אך הוא התמיד ואף הצליח ליצור קשרי חברות שנמשכו גם לאחר תום השרות הצבאי. חלק ניכר משירותו הצבאי עבר בלבנון, עובדה שהדירה שינה מעיני רותי ורן. שעות רבות עסקה רותי באפיית עוגות בניסיון להסיח את דעתה. משפט שהיה שגור במשפחה המורחבת היה: "נו, שמעתם משהו מסער?".
עם סיום השירות הצבאי חזר סער לבארי לחצי שנה והצטרף כמו שאר אחיו, לצוות ההשקיה בפלחה. בתקופה זו החלה חברות ואהבה גדולה בין סער ולימור, יחד רקמו תכניות לטיול משותף במזרח, אותו מימנו בעבודה משותפת באילת. לפני היציאה לטיול, למד סער סנפלינג ועבד בניקוי חלונות בת"א ואף צירף אליו את אור.
לאחר חצי שנה בה טיילו סער ולימור במזרח, חזרו שניהם לארץ לחודש ימים, תקופה זו נוצלה לביקור חברים ולבילוי משותף עם המשפחה. האחים ובני הדודים נזכרים במפגש מיוחד לארוחה פרסית אצל הדודה אתי. ובמסיבת יום ההולדת לצפריר ולקרן שנחגגה על שפת הים ולוותה כמו תמיד, בצחוק, שירה והרבה אהבה. גם לאחר שהמשיכו סער ולימור בטיול, שמרו על קשר הדוק עם המשפחה דרך מכתבים, גלויות ושיחות טלפון שבועיות. סער שיתף את המשפחה בחוויותיו בפתיחות רבה שאיפיינה אותו תמיד וסיפר כי את געגועיו הרבים הוא נוהג "להניח בצד" בכדי שיוכל להמשיך לטייל.

ראש עטור תלתלים, חיוך תמידי, הליכה קופצנית, ואופטימיות רבה – זה סער שלנו.
הימים האחרונים עוברים עלינו בכאב גדול ובשאלות רבות שנותרו ללא מענה.
לא הספיק לנו ממך, סער שלנו, והפרידה כל-כך קשה.

יהי זכרך ברוך