חוסרבי מרים (ממן)

אמא –
ממן קראנו לך, אנחנו הבנות שלך, ממן – קראו לך הנכדים והנינות והקיבוץ כולו. ממן – אמא גדולה עם לב גדול רחב ואוהב.
תגידי ממן – איך אישה שלא ידעה אפילו קרוא וכתוב, יכלה לנתב את חייה וחיי בנותיה הקטנות, כך, שמתוך כל המצב הנורא שנקלעה אליו, הצליחה לגדל שלוש בנות מְתַפְקדות, אופטימיות לחיים, על-אף הכאב שנפל בחלקן.
חיתְנו אותך – ילדה קטנה עם גבר מבוגר ממך ב-30 שנה, ופעם ראשונה ראית אותו מתחת לחופה, ומאז כל חייך היו מאבק אחד גדול, לגדל את הבנות לבד לבד, לעבוד קשה כל-כך ולספק את צרכיהן, והכל ללא עזרה מצד אבא שלנו. כי מה שווָה אַת, הרי הבאת לו רק בנות. וכך ננטשת על ידו, ואֶת מִספר הפעמים שראינו אותו בחיינו, אפשר לספור בקושי על יד אחת, והפעם האחרונה היתה בבית-משפט, כשניסית לברוח עם בנותייך הקטנות לישראל, וכשנודע לו הדבר עצר בעדך והיית צריכה לקנות אותנו מאבינו, לשלם לו כסף כדי שיאפשר לנו לצאת.
ואַת מגיעה לקדמה, לאחיך הצעיר – דוִד, עם בנותייך ואמך הזקנה, בדרך קשה וארוכה, שגם זה שווה ספר.
קיבוץ – מה זה? אֶת בִּתֵך הגדולה, אסתר, שלחו לבית-השיטה – רחוק כל-כך, כי לא היתה כיתה מתאימה לה, וראינו אותה רק כ-3 פעמים בשנה, את שתי הבנות הקטנות לקחו ממך ושׂמוּ אותן בבתי-ילדים. הן לא ישנות איתך, כל אחת מהן בנפרד – איך אפשר?
הקושי הוא עצום לכולנו, לא מַכּירות אֶת השפה, אֶת התרבות, אורח החיים השונֶה כל-כך ממה שהכרנו. אך אַת, באינטואיציות הבריאות שלך, מבינה שזה נכון לעשות כך, לַבָּנוֹת שלך יהיה טוב יותר, ואַת נכנסת לעבוד, כמובן, במטבח, במשמרות, שבוע בוקר ושבוע ערב, ואנחנו מחכות לך, במיוחד רותי, עדיין לא בת 5, עטופה בשמיכה ומחכה שאמא שלה תבוא ותשכיב אותה, וכל הגן כבר ישן. וכך, אין ברירה, ואנחנו הבנות הקטנות חייבות להתבגר מהר, תופשות במהירות את השפה, מכריחות אותך לדבר עברית ותומכות אחת בשניה. מהר מאוד אנחנו מבינות שאת לא תוכלי לעזור לנו בצד הלימודי והחברתי, ודליה הבינה שצריכה למלא את החורים שנוצרו, לספר לרותי לפני השינה, להכין את ימי-ההולדת, המסיבות, לעזור בלימודים, והכל בקלות, ללא קושי מסויים, או תחושת קיפוח. איך שהוא הצלחת להחדיר בנו שהחיים יכולים להיות נחמדים, אם עושים אותם כך, ע"י הרבה נתינה ואהבה.
והעבודה במטבח – בתחילת שנות ה-50, בתקופת הצנע, מבחר האוכל היה קטן ומועט, ואת בשיטות יצירתיות ביותר, הצלחת לעשות מטעמים מכל דבר, וגם כשקֶדמה התפרקה, הלכת לעבוד מספר שנים במטבח,
בכפר-הנוער ניצנים, ומשם לבארי, לבנותייך,
שהקימו כאן כל אחת את משפחתה היפה. גם כאן עבדת במטבח, כעסת שהאורז דביק – מי שלא יודע לבשל אורז, שלא יבשל – אמרת. וכדורי ממן – אותו תבשיל מתקופת הצנע בקדמה, שהפכת אותו למעדן לילדים, וזהבה אומרת לך במטבח: ממן, תלמדי אותי לבשל את כדורי ממן, ואַת: אין בעיה, ככה מלח, ומראה בידך, וככה קמח וכמה ביצים. אבל כמה? עד שתרגישי שזה מספיק – את לא מבינה?
והאהבה הגדולה הזאת שלך לילדים, כל ילד שנולד בבארי קיבל ממך שמיכת-טלאים, או חיית-מחמד שתפרת בידיך, והעציצים הרבים שהיו במרפסת שלך, אצבעות ירוקות היו לך.
והמאכלים הנפלאים שהיית מבשלת בבית והנכדים היו מגיעים אליך עם החברים שלהם, לאכול ממטעמייך ולראות טלוויזיה.
המוות של יעקוב, ערער אותך לגמרי, אהבת אותו, הערצת אותו וכאבת את כאבה של דליה. כעבור שנים נוסף לכך כאב נוסף – התאלמנותה של אתי. אך מותו של סער טלטל אותך טלטלה כה עזה, שממנה לא יכולת להתאושש. מצבך הפיזי והנפשי התדרדר כל-כך, שרק ב"נאות-בארי" יכולנו למצוא נחמת מה. שנתיים היית ב"נאות" והמלאכיות של הבית הזה טיפלו בך באהבה, מִתְפּעלות מכך שאַת לא שוכחת לעולם להגיד תודה, לא מתלוננת ואֶת כאבך נושאת בשקט. ועל כך אנחנו הבנות מודות לכן, עובדות "נאות".
אז תגידי ממן – איך אפשר לחיות בתוך הניגודים הנוראים האלה – ענבלי ואמנון מתחתנים בקרוב, לאור וזוהר יוולד תינוק עוד מעט, הנין ה-8 שלך, ואת אינך...
אך אל דאגה ממן, אנחנו נתגבר, כאלה אנחנו, אַת רואה אֶת כל השבט הזה מסביבך, כל הנכדים, הם כה קשורים ואוהבים זה את זה, שלעיתים הם יכולים לשכוח לאיזוֹ אמא הם שייכים, וכל זה הוא בזכותך. יחד עם חלב אימנו ינקנו את האהבה הזאת, ואותה העברנו הלאה לילדינו ולנכדינו. אַת תמיד מצטיירת לנו כעין עץ גדול וענֵף, שצילוֹ מגן עלינו ונותן מרחב לכל אחד לצמוח, וכל שמחה שאנו חולקים בינינו, מוסיפה אהבה, וכל משבר וכאב שאנחנו מתמודדים איתו מחזק את המעגל המשפחתי שלנו.
אז ממן, אנחנו מנסות להזכיר לעצמנו שסיום והתחלה תמיד באים ביחד, ואַת ממן, בסיימך, השארת אחרייך צאצאים כל-כך נחמדים, עם יכולת נתינה ואהבה גדולה כל-כך, והכל בזכות אהבתך אַת, הפשוטה והאמיתית.

נוחי על משכבך בשלום – אמא פמיניסטית שלנו.


הבָּנות – אתי, דליה ורותי.