ז'ידובצקי - עברי חנה

נולדה באביב 1889, בעיירה טאוסטה שבאוקראינה. בית הוריה היה בית יהודי – חסידי, אמיד ומבורך בילדים.

מילדותה הצעירה בלטה בחריצותה, בזריזות כפיה ובתבונתה. זכתה לחיבה רבה ולאהדה במשפחה, בבית הספר ובעיירה כולה. הייתה לה ילדות מאושרת.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נגזל כל רכושם מלבד מכונת התפירה של חנה, אותה הצליחו להטמין באדמה, וזו נשמרה בידה עד יום מותה. מחוסרי כל הוגלו יחד עם כל יהודי העיירה לעיירה אחרת.

המשפחה התיישבה אחר כך בחורוסטקוב וזמן קצר לאחר המלחמה, חזרו למעמדם האמיד.

בתום המלחמה, נישאה חנה לחיים ז"ל, בן לשושלת רבנים ולתלמידי חכמים, שרידים ממשפחה גדולה שניצלה מפוגרומים ברוסיה הצארית. עם הנישואים עוברת חנה לגור בעיר טרנופול, השנים הראשונות לאחר המלחמה היו מאד קשות.

חנה עוזרת לפרנס את המשפחה על ידי תפירה במכונת התפירה שלה. הודות לכישורים ולאלתורים שלה במשק הבית, לא ניכר כלפי חוץ המצב הדחוק של המשפחה.

בתקופה זו נולדים: הבן משה והבת יונה.

במוצאי יום כיפור תרצ"ו (1935) עולה המשפחה לישראל ומתיישבת בחיפה.

כעבור חצי שנה פורצים מאורעות תרצ"ו ובהמשכן מלחמת העולם השנייה והשואה, בה ניספו רוב בני המשפחה הענפה בפולין (כ-100 איש) אותם ביכתה עד יומה האחרון.

בינואר 1967 מת בעלה חיים, חנה עוברת לבארי והיא אז בת 78.

גם לעת זקנה הייתה ערנית ופעילה. לעולם לא ישבה בטל, כל הזמן חיפשה לעצמה עיסוקים שונים. אימצה לעצמה את נהג ההליכה בבקר ובערב. היא הייתה ערה במיוחד לנעשה בארץ ובעולם. אהבה לקרוא, להאזין למוסיקה ולצפות בתכניות של מחול. מספר שנים המשיכה לתפור במכונת התפירה שלה לקיבוץ ולעצמה.

לאחר שהתרגלה לחיים במשק ולאלמנותה, לא פסקה מלשבח את המשק ואיכות החיים בו. "וטוב לי כאן" נהגה לומר, "לא חסר לי דבר" "רק חבל שבעלי איננו איתי וחבל שאין זה משק דתי". וגם-"זכיתי לילדות מאושרת ולזקנה טובה!" היא הייתה גאה ומאושרת שזכתה לחיות בארץ בתקופת תקומתה.

בשנת חייה האחרונה, שנת התשעים, עז היה רצונה ללמוד עברית בצורה מסודרת.

לאחרונה חלתה ובימיה האחרונים אושפזה לצורך בדיקות.

הלכה לעולמה ב-י"ד באלול תשל"ט 6/9/79 והיא שבעת ימים.

יהי זכרה ברוך