וולך ארנה

אמא שלנו נולדה בראשית המאה בכפר קטן בגבול גרמניה-הולנד. בת שביעית מתוך שמונה ילדים בבית משפחת דוויד'ס. אביה היה סוחר בהמות ובחר להשתכן בכפר כדי להיות קרוב למגדלי הפרות. בהחלטה זו דן את משפחתו להיות משפחה יהודית יחידה בכפר. כל הילדים למדו בביה"ס בכפר, ובשבתות היו רותמים סוס לעגלה ונוסעים לבית הכנסת בעיר הקרובה.
כבת 17 הייתה אמא כאשר נשלחה לחוות הכשרה של "החלוץ הצעיר", שהייתה שייכת לקרובי משפחה. על ציונות לא דיברו בבית. אולם בחווה פגשה אמא את חברי תנועת החלוץ, את הציוניות וגם את יוסל אבינו.
הזוג הצעיר נישא בנישואים חפוזים כדי לקבל את ה"סרטיפיקט", רישיון העלייה הנכסף לארץ, שחולק במשורה ע"י השלטון הבריטי. ב-1936 הגיעו לארץ ונשלחו לקיבוץ "מחר" שישב אז במחנה זמני בכפר-סבא. זהו הגרעין ההתיישבותי שהקים את קיבוץ גברעם כמה שנים מאוחר יותר.
כל בני המשפחה שנשארו בגרמניה, ההורים, שתי האחיות ואח נספו במחנות המוות בשואה, אך לאמא נודעו הדברים רק לאחר המלחמה.
אמא התמחתה בגידול ירקות ועבדה בענף גן הירק. הבת הבכורה חנה נולדה בכפר סבא, ולמשפחה הצטרפה רותי- ילדת החוץ הראשונה שהגיעה לקיבוץ בגיל חמש, והייתה חלק מתקופת ילדותנו.
עם העלייה להתיישבות בגברעם, אמא הייתה בין ראשוני העולים למחנה האוהלים סומסום ששכן מאחורי הפרדס. לקראת לידתו של רמי חזרה לכפר סבא. במלאת שנה לרמי, עבר כל הקבוץ להתיישבות הקבע בגברעם. עכשיו היו גם לחברי הקבוץ בתים בנויים ולא רק לילדים, אם כי האוהלים והסוכות המשיכו להיות חלק מנוף הקבוץ.
אמא המשיכה לעבוד עוד שנים רבות בגן הירק, רותמת פרדה למחרשה, חורשת, אוספת מלפפונים ועגבניות ומתמחה בביעור מזיקים. השנים הללו נתנו בה אותותיהם, כל חייה סבלה מכאבי גב קשים. לבסוף פרשה מגן הירק ועברה לאקונומיה, למטבח ולטיפול בילדים.
בגברעם נולד עודד ויותר מאוחר הצעיר באחים – אלדד.
עוד בכפר סבא, בצריף הדל ובכל חדר בו התגוררה, דאגה אמא שלנו שלילדים יהיה בו משהו מיוחד – תמיד היו ספרים בבית, פינת בובות ומשחקים. אהבה מאוד לספר את אגדות אנדרסן והאחים גרים, שירי הערש של חנה היו שירי ארץ ישראל האהובים: "לא שרתי לך ארצי..." ו"הן דמה בדמי זורם..." בכל שבת הייתה בבית עוגה, ובכל יום בשעה ארבע התאספנו כולנו לכוס קפה. אבל בעיקר התנהלו שם שיחות ארוכות על הקבוץ, על העולם ועל ספרים. כולנו אוהבים לקרוא, וחיינו אינם חיים ללא ספר טוב, בזכותה של אמא. גם סיפורי המשפחה היוו מוקד תמידי לשיחה בבית. כולנו הכרנו כל אחד מבני המשפחה שנמצאו בכל קצווי העולם או נספו בשואה. בכל שבת בצהריים היו אמא ואבא מקדישים כשעה שעתיים לכתיבת מכתבים וכאשר התשובה מגיעה, זוכים אנחנו, הילדים בבולים מאמריקה, מאפריקה, מהולנד ואפילו מהונולולו...
אבא שלנו נפטר ממחלה בגיל צעיר יחסית, ואמא מגיל 50 גידלה לבד את עודד ואלדד, אך חייה בקבוץ הסתבכו והפכו עבורה לסבל.
בת 63 ארזה את חפציה ופנתה לחיים חדשים. 13 שנים חיה אמא באשקלון בדירה מטופחת, עם מקרר מלא בתבשילים שתמיד רק חיכה למי מאתנו שיבוא לביקור. היו לה שם חברות טובות שנהגו להיפגש הרבה ולצאת ביחד לחוגים וטיולים. היו לה שם חיים שקטים וטובים. לאט לאט נחלשה והתקשתה לנהל חיים עצמאיים. בהיותה בת 75 הצטרפה למשפחה בבארי. היה לה חדר קטן בקבוץ ללא אפשרות לבשל, אך היא לא התלוננה. למי שבא לבקר תמיד חיכתה עוגה או סנדביץ שטעמו מיוחד.
בבארי הרגישה כאילו חזרה הביתה, חיי הקבוץ היו מוכרים לה וגם חלק מהחברים. שוב יכלה לעבד גינה קטנה ופורחת ליד הבית. הצטרפה לחברת ההורים שהיו אז בבארי ולמועדון איריס ז"ל שאותה אהבה עד מאוד. 7 שנים חיה בבארי בבריאות טובה ובעצמאות, כשהיא נהנית לארח בביתה הקטן את הנינים והנינות שנולדו כאן וגדלו לידה.
לפני שלוש שנים התחיל תהליך הידרדרות ממושך. בשנים אלו טיפלו בה נשים שלא הכירה, בחמלה ובמסירות, בתחילה בנאות בארי ואחרי כן ב"נאות צבי" שבאשקלון. לכל הנשים הללו אנו אסירי תודה.
לפני כחודשיים העברנו אותה לבית החולים הרצפלד שם שכבה בדממה מוחלטת עד למותה.
הותירה 4 ילדים, 12 נכדים ו- 15 נינים שאת הצעירים שבהם לא זכתה להכיר.

יהיה זכרה ברוך