קלמר מנוחה

מנוחה נולדה בפולין. בת חמש הייתה כשאמה נפטרה. אביה העביר אותה לבית סבתה, ובהיותה בת שמונה עלה איתה לארץ. בשנה הראשונה גרה אצל קרובי משפחה ובשנה השנייה עברה לקבוץ משמר העמק. כשאביה נישא בשנית חזרה לבית, והחלה בלימודים מסודרים בבית הספר "אליאנס" בחיפה. בשנות הלימודים בביה"ס היה עליה לממן בעצמה ספרים ומחברות, ובנוסף, בסוף כל יום היה עליה לבצע את חלקה בעבודות הבית. אושר גדול לא היה שם. בסיום כיתה ח' חשבו מחנכיה לשלוח אותה להמשך לימודים בצרפת כדי שתחזור להורות בבית הספר אך התוכנית לא יצאה לפועל בגין המלחמה שפרצה באירופה. מנוחה התקבלה לבית הספר הריאלי, אך מאחר ולמשפחתה לא היו האמצעים, למדה בגימנסיה "ביאליק" בחיפה, תוך שהיא ממנת את שכר הלימוד.
כבר בימי התיכון התאהבה בראובן, וכשנפגשו פנים אל פנים בכנס של ההגנה הפכו לזוג קבוע. בסיום התיכון הצטרפה אל ראובן בבנימינה, ועם כל הקבוצה עברו לגדרה. חתונתם התקיימה בטכס נישואים צנוע באולם בחיפה.
יחד עם מייסדי בארי התנסתה בעבודות המטבח, משק הבית וחקלאות. בהריונה הראשון הייתה בנחביר, ולקראת לידת עומרי עברה לגדרה מפאת החשש מהתקפות המצרים. בגדרה חיה תחת התחושה הנוראה שיתכן ולא תזכה לראות את ראובן יותר. "פחד היא מלה קלה לתיאור התחושה" כפי שמנוחה ביטאה את רגשותיה מאז.
חמוטל נולדה כבר בבארי, ומאוחר יותר נולדו רותקה ובועז.
בתחילת שנות החמישים, הקבוץ הועיד אותה להדרכה בתנועת הצופים, והיא כבר אם לשני ילדים קטנים. שליחות זו נקטעה במהרה. בבארי סערו הרוחות בשל ויכוחים פוליטיים. כתוצאה מהם, עזב המזכיר יוקי עם קבוצה קטנה מחבריו לדעה לקבוץ עין דור. מנוחה החליפה אותו בתפקיד, עד שנשלחה ללימודים בסמינר הקיבוצים, גם זאת כמנהג הימים ההם, על פי החלטת הקבוץ. שני ילדים קטנים נשארו בבארי, בזרועותיו של אבא ראובן שהיה מרכז הבניין, בעוד מנוחה מרגישה חצויה בנפשה לגבי הבחירה הקשה.
עם סיום הלימודים התחילה מנוחה את מסלול ההוראה והחינוך. הקבוצה הראשונה הייתה חברת הנוער "בארות". יחד עם תמר שלוי ועזרא גדלין הצליחה להפוך חבורת ילדים מכל רחבי הארץ, חלקם הגדול ממשפחות מצוקה, לתלמידים ואחר כך לאנשים בוגרים ואחראיים. בהמשך מנוחה הייתה מחנכת של כיתות "תאנה", "שיבולים" ו"רותם". תלמידיה זוכרים מורה ומחנכת אהובה ומוערכת.
במשך כל תקופה זו הייתה השפעתה על החינוך בבארי רבה. היא הייתה אחת הנשים היותר משפיעות בקבוץ בוועדות השונות בהן כיהנה. אנחנו זוכרים אותה באותם ימים, עם חיוך סבלני על פניה היפות, המאירות - אשה שקטה וחזקה.
בשנות השבעים השלימה תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון, שם הוצע לה מסלול המשך לדוקטורט. זה לא קרה, כי מנוחה, ברוח הקבוץ של אותם ימים, הרגישה חובה לחזור לבית הספר ולהוראה. בהמשך כיהנה כמרכזת בית הספר במשך שתי תקופות.
בשנות השמונים התחילה את פעילותה בוועדת החינוך של הקבוץ המאוחד כמרכזת אזור הדרום ואחר כך בריכוז ועדת החינוך של התנועה. בתום שלוש שנים הוצע לה תפקיד נוסף, אך היא סירבה בטענה שאחרי שלוש שנים עליה לתרום את חלקה בקבוץ. עם שובה לקבוץ, עבדה בדפוס במשך שנים רבות, עד שפרשה בגלל קשיי הראייה. בתקופה זו המשפחה התרחבה, הילדים נישאו והקימו משפחות, נולדו נכדים ונינים והביאו שמחה וגאווה.
במקביל, מנוחה וראובן הרבו לטייל בעולם, ולבקר את הילדים והנכדים בארצות הברית.
מנוחה העידה על חייה שהיו מלאים וטובים למרות הקשיים ורגעי הדאגה. בש�