ברמק אבא
אבא נולד בכפר קישלה שברומניה, כיום אוקראינה, בן זקונים, לפניו חמישה אחים ואחיות גדולים ממנו. אביו היה חקלאי שעסק גם במסחר, ואמו עקרת בית ובעלת חנות בדים קטנה. בכל הכפר הקטן חיו אז רק חמש משפחות יהודיות, דיברו יידיש ושיחקו עם ילדי השכנים, הגויים. כשהיה בן 8 עקרה המשפחה לעיירה היהודית ליפקן, ואבא למד בבית-ספר יהודי.
בגיל
10 הצטרף לתנועת גורדוניה, שם דיברו ציונות על פי תורת גורדון, שדגלה בכיבוש ארץ-ישראל
בעבודת כפיים. כשהיה בן 16 ולאחר שאחיו ואחיותיו הגדולים כבר עלו לישראל, עלה גם
אבא לארץ בליווי אביו. השנה היתה שנת 1936, תקופת המאורעות. האב, שלא מצא עבודה
בארץ, חזר עם אשתו לכפר הקטן ברומניה ובזמן מלחמת העולם השנייה השכנים הגויים
השתלטו על ביתם, בזזו אותו ורצחו את שניהם.
בינתיים
בארץ, הצטרף אבא לתנועת הנוער העובד ועבד בחקלאות. הגרעין שלו התגבש בנתניה לפני העלייה
להתיישבות, ואבא הקים שם משתלה והתמחה בגידול עצי פרי. באותה תקופה הכיר את לאה
גורנוסטויסקה, הם הפכו לזוג והביאו לעולם את תמי. הגרעין היה מחולק אז בין המחנה
בנתניה ומפעל האשלג בסדום, שם הם חשבו להקים קיבוץ קבע. אך בסופו של דבר הקיבוץ לא
קם ליד ים המלח. במוצאי יום כיפור תש"ז, כחלק ממבצע עליית 11 הנקודות בנגב,
ביניהן גם בארי – הם עלו להתיישבות בתל תורמוס, היא קדמה. בקדמה אבא הקים את ענף
המטעים ונולד לו וללאה גם אודי.
לאה לא
האריכה ימים, היא חלתה ואושפזה ונפטרה ב-1951 בהותירה את אבא עם שני ילדים קטנים.
בזמן מחלתה טיפלה בהם חברתה הטובה חנה שידלוף. זמן לא רב אחרי מותה של לאה התקשרו
אבא וחנה בקשר נישואין ובמהרה התווספו למשפחה עדה ואחר כך גם התאומות ורד וניצן.
המצב
הכלכלי של קיבוץ קדמה הלך ורע, החברה לא החזיקה מעמד, ובשנת 1962 הקיבוץ התפרק.
משפחת ברמק היתה בין משפחות הקדמאים שעברו לבארי, אבא הצטרף לצוות המטעים וחנה
עבדה בנוי ומילאה שורה של תפקידים בכירים בקיבוץ. בשנת 1978 אבא וחנה יצאו לשנת
עזרה בקיבוץ גלגל שבבקעה ואבא עבד שם בכרם. כמי שחוו משבר קריסה של הקיבוץ שהקימו,
אבא וחנה ידעו כמה חשובה התמיכה של אנשים ותיקים ומנוסים ביישוב צעיר.
אחרי
שחזרו לבארי, חנה חלתה ונפטרה בשנת 1982. בשלב הזה כבר נולדו להם כמה וכמה נכדים, המשפחה
המשיכה לגדול ואבא קיבל את התואר הכל־כך קולע: סבאבא.
אבא
היה איש אדמה שהתמחה בגידול זיתים ועצי פרי נשירים. כאשר חיסלו את המטעים בבארי בשל
אי־כדאיות כלכלית, אבא עבר לעבוד באקונומיה כ"רכז ענף המזון",
ואחר כך עבד שנים רבות בכלבו. רק בגיל 80 הוא פרש מעבודתו, ומאז הרבה לבקר
ב"בית איריס", שם הוא יצר עבודות פסיפס מרהיבות. בכלל, היתה בו יצירתיות
וכישרון מיוחד למלאכת כפיים. החנוכיות שהוא הכין כל שנה לתחרות החנוכיות בחנוכה זכו
פעמים רבות במקום הראשון.
במשך
עשרות שנים, ולמעשה עד יום מותו – שימש ביתו של אבא מקום מפגש נעים לכל בני
המשפחה. בנות ובנים, נכדות ונכדים, נינות ונינים, כולם אהבו לבוא לבקר אותו, להיות
איתו ולדבר איתו. ארוחת מוצאי־שבת המשפחתית הפכה למסורת ארוכת שנים וכל הילדים
לדורותיהם גדלו על המאכלים האופייניים שסבאבא היה טורח ומכין כל שבת לכוווולם.
אבא
היה איש ישר־דרך, צנוע ונעים הליכות. לצאצאיו הוא היה אבא, ואחר
כך גם סבא, תמיד נוכח וקיים, בלי לעשות מזה עניין גדול, בלי לתפור סביב זה
אידיאולוגיה מיוחדת. הוא לא היה חבקן במיוחד, היה לו חוש הומור קצת עוקצני, אבל
הוא היה תמיד קשוב ופתוח לשמוע, מסביר פנים לכל אחד, סבלן ומקבל, נדיב ונכון לעזור.
היו לו גם חברים רבים, למעשה לא היה איש שלא אהב אותו, בקיבוץ ובכלל. הוא היה פשוט
אהיב מאוד.
בשנותיו
האחרונות, כשהגיל כבר עשה את שלו והוא הלך נחלש, החיוך על פניו נהיה יותר נדיר.
אבל אז הגיעה אנג'ו לטפל בו והצטרפה למשפחה, ובכישרונה ומסירותה היא הצליחה להעלות
שוב חיוך על שפתיו וסעדה אותו בנאמנות עד יומו האחרון.
סבא
אבא נפטר בשיבה טובה כשהוא כמעט בן 100, מוקף בבני משפחתו האוהבים. הוא ייזכר כאיש
קיבוץ נאמן וגאה, איש עבודה ועשייה שזכה לחיים ארוכים, צנועים ושקטים, חיים מלאי יצירה
והרבה הרבה אהבה.
יהי זכרו ברוך.