אילן ניר
ניר אילן ז"ל
נולד: 12.12.1946 נפטר: 22.01.2017
ניר נולד
לאברהם ורות פלטאו, צעירים יוצאי גרמניה. אברהם היה מדריך בתנועת נוער ציונית ועלה
לארץ ב-1934, יחד עם קבוצת מסד שהקימה את קיבוץ כפר רופין. רות הגיעה לקיבוץ משמר
השרון ב-1935, ובהמשך הצטרפה לקבוצת מסד. הם נפגשו בכפר רופין, שם התחתנו ונולד
בנם עמוס. ב-1943 עברו לקיבוץ גבת. כאן נולד ניר, ואחריו האחות הצעירה עדית.
ניר היה
ילד בקבוצת "אלון" שכונתה בקיבוץ "כתת עשן" בגלל הרעש
והצלצולים שהקימה. בכיתה היו 28 ילדים, וניר היה גאה מאד בהשתייכותו הקבוצתית. הוא
היה תלמיד טוב ושקדן שתמיד דאג לצדק, והיה חבר טוב ומגן על החלשים. בגיל הנעורים
היה ניר פעיל בועדות החברה ומרכז חברת הילדים (בבארי זה נקרא מרכז תא החטיבה). אלו
היו הימים שעוד דיברו על "סגנון חיים": לשמור על השוויון, לא לשמוע
מוסיקה לועזית, להתלבש בפשטות, לעבוד. ניר גם אהב לכתוב ולצייר, והיה הבחור הכי
יפה בעמק.
בתום
הלימודים יצא לשנה שלישית מוקדמת בהדרכה בחטיבת בני הקיבוצים. בצבא שירת בחיל
האויר, בגלל מגבלה בריאותית. לימים, כשהיה פעיל בהג"א בבארי, הרגיש שהשלים
מעט את החסר. אחרי הצבא חזר לקיבוץ והתחתן עם ברוריה. צפריר נולדה ב-1970, ועילם ב-1973.
ניר עבד במטעים, ואחר כך גויס למזכירות הקיבוץ המאוחד.
ב-1979
התחתן עם מיקי, ועבר לקיבוץ בארי בלי
לוותר על הקשר העמוק עם גבת. כאן
נולדו לו ארבע בנות: שירי ב-1980, ענבר ב-1983, סביון ב-1986, ועידן ב-1994. ניר
היה אבא של מעשים, לא של מילים. מטבע הדברים, עשה כמיטב יכולתו לשמור קשר עם ילדיו
הגדולים והרחוקים. הוא הדביק את עילם בחידק "הפועל תל אביב", ויחד היו
הולכים למשחקים. צפריר מספרת על טעמו האסתטי המשובח, ועל החוויה המיוחדת כשהלך
איתה פעם לקנות בגדים. ניר היה אבא נכון לכל משימה כמעט עד כדי פינוק, כולל הסעת
בנות מאחרות לבית הספר. הוא היה אבא אוהב, מקבל, תומך ומעריך וכך גם כיבד את החזרה
בתשובה של בנות המשפחה.
חריצותו
היתה שם דבר. הבנות זוכרות אותו בא הביתה מהעבודה, שוכב לישון קצת על השטיח, קם
להתקלח ובערב תמיד הולך לישיבת ועדה. קשה לזכור את כל הועדות שהשתתף בהן: ועדת
חינוך, ועדת תכנון, ועדת עבודה, מזכירות, ועדת תרבות, ועדת כח אדם, ועוד. שנים
רבות נשא בתואר הארוך "יושב ראש ועדת בית החינוך מעלה הבשור", ופעמיים
היה מזכיר הקיבוץ: בין 1994-1996, ובין השנים 2000-2003.
ניר היה
אידאליסט ואיש עקרונות, ויחד עם זאת האמין ש"אי אפשר למדוד את כל האנשים
באותו סרגל". במהלך השנים התגמש והתרכך. אם בקדנציה הראשונה כמזכיר היה מרבה
לומר "לא יעלה על הדעת", בקדנציה השניה אמר: "אין דבר כזה שמשהו לא
יעלה על הדעת". למרות נטייתו לניהול ריכוזי, היה מחוייב לדמוקרטיה והפעיל
חוגי דיון ומעגלי שיח בנושאי כלכלה וחברה. הוא הוביל את האימוץ של קיבוץ נחל עוז,
תמך בפרויקט צמ"ח (הקצאת אחוז מרווחי הקיבוץ לפעילות חברתית מחוץ לקיבוץ),
וקיווה לפתור את הבעיות הנצחיות של הדיור בעזרת תקנון שיכון חדש שכונה "הספר
הכתום", ובעקבותיו נבנתה שכונת הזיתים.
במקביל,
היה ניר מעורב בחיי החברה והתרבות של בארי. הוא אהב לשיר והופיע במקהלה, בחבורת
הזמר, וגם כסולן. הוא הקים לתחיה את טקס העומר שנזנח, ועבד צמוד להוראותיהם של
אנדד ושרי כדי להבטיח את ביצוע את המסכת כהלכתה. ניר היה צלם נלהב שלמד בבית הספר
"קמרה אובסקורה" וזכה שתמונותיו תבחרנה לתערוכה שהוצגה בניו יורק. הוא השתתף
באופן קבוע ב"שבוע האומנות" של בית הספר, שם ריכז את חוג הצילום.
מעל הכל,
ניר היה נויניק אמיתי. את האהבה לכך ירש כנראה מהוריו. כמעט מהרגע הראשון בבארי
עבד בנוי, והיה מרכז הענף במשך כשלושים שנה. המחוייבות שלו נמשכה גם כשהיה מזכיר.
תמיד בשמש, תמיד מבצע את העבודות הקשות ביותר, גאה בצוות שהקים ומרכז סביבו אנשים
שחיפשו מישהו שיסמוך עליהם, יאמין בהם וישלב אותם בעבודה. ניר היה שותף מרכזי
ב"פרויקט 60 לבארי" – שדרוג הכבישים והמדרכות, הקמת גן השישים, והגן
לאורך שיכון הותיקים.
בעשר
השנים האחרונות חלה בפרקינסון. המחלה צמצמה את יכולותיו והגבילה את פעילותו, אבל
הוא לא ויתר. הוא אהב לנסוע לתל אביב ולעשות "סיבוב גלידה" עם הנכדות.
לפני כארבע שנים עוד טס לבקר את צפריר ומשפחתה בקנדה, ובילה איתם שבוע של חסד.
לפני כשלוש שנים עבר לנאות בארי.
ניר רחש
כבוד לכל אדם, וחינך את ילדיו "להיות בני אדם". הוא היה חבר קיבוץ בכל
מאודו: ערכי, פעיל ומעורב. רישומו ניכר על השבילים והמדשאות, כמו גם על ההיסטוריה
המקומית.
יהי זכרו
ברוך