חסר רכיב

פישביין לואיס

פישביין לואיס
-
29/01/1932 - 21/12/2016

לואיס פישביין ז"ל

נולד: 29/01/1932 נפטר : 21/12/2016

 

לואיס נולד בבואנוס-איירס, בירת ארגנטינה להוריו בסיה ומשה. היה הצעיר מבין ארבעה האחים: חקובו, גרגוריו ופדרו. משפחתו הייתה חילונית והוריו היו קומוניסטים כמעט מתבוללים. המשפחה גרה בשכונה מעורבת. בבית דיברו באידיש, ובחוץ דיברו בספרדית. אביו היה נגר בן נגר והייתה לו נגריה קטנה ממנה התפרנסה אך בקושי המשפחה. לואיס למד בבית ספר עממי ובגיל 13 נכנס לעבוד בנגריה המשפחתית ועזר יחד עם אחיו לשאת בעול הפרנסה. שרה אומרת: "העבודה בעץ היה בשבילו הכל". ומאיר מוסיף: "שבבים של עץ זרמו בדמו". ליד הבית תמיד היה לו אוסף של בולי עץ. היו לו ידי זהב וגם בבארי עבד בנגריה וריכז את הענף במשך שש שנים. בביתו ובבית של מאיר ואניטה יש עד היום רהיטים שיצר במו ידיו.

אימותיהם של שרה ולואיס היו אחיות. אבל משפחתה של שרה גרה בברזיל והם נפגשו לראשונה בחתונתו של אחיו של לואיס והתאהבו ממבט ראשון. לואיס היה בן 24 כשהחליטו להתחתן. הם נישאו בברזיל ועברו להתגורר ליד משפחתה של שרה בסאו פאולו. ביתם שכן ליד בית הכנסת. אביו של לואיס התקשה להשלים עם עזיבתו את ארגנטינה ואת העסק המשפחתי. הזמנים היו קשים. שרה ולואיס עבדו קשה כדי להתפרנס ולעזור גם למשפחתה של שרה. בשנת 1956 נולד בנם הבכור מאיר, וגלדיס ב 1962. שניהם מספרים שלואיס היה נעדר מהבית לרגל עבודתו כסוכן נוסע, ומגיע בסופי שבוע הביתה. עם זאת היה איש משפחה מסור ואוהב עם המון סבלנות. אם כי לעיתים היה לו פתיל קצר והיה מתלהט ונרגע בתוך זמן קצר, אבל על ילדיו מעולם לא הרים את קולו. הוא היה דייקן ואפילו פדנט, דאג לניקיון הבית וסידור הכביסה בארון. אהב להתלבש באלגנטיות. הייתה לו חולשה לשעוני-יד ונעליים. הבילוי המועדף עליו היה לקחת את הילדים ביום המנוחה לנסיעה ברכבת. שרה חיכתה לבואם בבית וקיבלה את פניהם בארוחה חמה. היה לו חוש הומור מיוחד ושטותניקי, היה ממציא כינויים מצחיקים לבני המשפחה. לואיס לא היה איש של דיבורים. אבל היה לו לב רחב ותמיד עזר לכל מי שנזקק. לואיס היה אוהד של נבחרת ארגנטינה, וקבוצת בוקה הייתה קבוצת הכדורגל הנערצת עליו.

בגלל המצב הכלכלי הדחוק החליטו לואיס ושרה לעלות ארצה. בינואר 1972 ארזו את חפציהם הפליגו לריו דה-ז'נרו, בברזיל היה קיץ. הם שהו במחנה עלייה של הסוכנות ומשם המשיכו במסעם לאיטליה, והגיעו מקץ שלושה שבועות באנייה "נילי" לישראל לחורף גשום וקר. המשפחה הופנתה למרכז קליטה בגבעת ברנר. שם למדו עברית באולפן וגם עבדו בענפי המשק והילדים הוכנסו לבתי הילדים. שרה התקשתה בלימודי העברית ורצתה לשוב לברזיל, לואיס דווקא התרשם לטובה מחיי הקיבוץ וכבר ראה את עצמו משתלב בנגריה, אבל הילדים הטילו וטו על גבעת ברנר. לבסוף במפגש עם ויקטור אלון רכז הקליטה שבא ל"צוד" נקלטים, הוחלט לעבור לבארי. לואיס אמר שההחלטה לעלות לישראל ולהשתקע בבארי, הייתה ההחלטה החשובה בחייו. ויקטור הפך להיות לו כאח. יחד עם שושנה אשתו, אריה ויפה, גדעון ובטי החבורה הדרום אמריקאית היו שכנים וחברים נאמנים שבילו יחד בשעות אחה"צ בשתיית קפה על הדשא. בביתם של הפישביינים היה תמיד מלאי של קפה ברזילאי משובח.

לואיס היה אוטודידקט ושלט בכמה שפות. היה לו ידע נרחב בתחומים רבים. ברבות הזמן יצא ללמוד בתיכוניה באפעל והשלים פערים. עם השנים לואיס פיתח את תחביבו האמנותי. הוא יצר פסלים בעיקר מעץ. עבודותיו הוצגו בגלריה ובמזכירות, וקיבל הרבה פרגון ומחמאות מהאנשים. לואיס אמר: "הפיסול נתן לי טעם לחיים. אני אוהב לפסל בעץ, זה החומר שאני קשור אליו ומרגיש שהוא הנכון לי, העץ בשבילי זה משהו שמחובר לאדמה, שיש לו שורשים. זה נותן לי תחושה של יציבות, ואולי זה קשור בניסיון שלי להכות פה שורש. רוב העבודות שלי הן מעץ, אבל יש גם כמה מפח ומגבס". לואיס השתלם במכון אבני, במוזיאון ישראל ובסדנת האמנים של התנועה הקיבוצית. הוא הרבה לבקר בגלריות ובמוזיאונים ונכדו יאיר היה מתלווה אליו לא פעם. יאיר זוכר את הבומרנג שעשה לו סבא בסדנה שבצריף השבדי. לואיס היה קשור לנכדיו מאד ובבר המצווה שלהם גם ליאל וגם יאיר עלו לתורה בבית הכנסת בבארי. הנכדים זכו לנסוע עם סבא וסבתא לטיול שורשים בברזיל וארגנטינה. עם הנכד ליאל היה לו קשר מוזיקלי חזק. שניהם אהבו להאזין למוסיקת ג'אז והיום ליאל מנגן בהרכב מוזיקלי.

אניטה מספרת שמיום שנכנסה לביתם של לואיס ושרה נוצר קשר של אהבה גדולה בינה לבין לואיס.

בימים הקשים שהפרנסה לא הייתה מצויה, לואיס עזר ככל יכולתו למאיר ואניטה וגם תמך בגלדיס לאורך השנים. אפילו חשב לעזוב את בארי ולהתמסר לילדיו. אבל מאיר התנגד למהלך וגם שרה לא שיתפה פעולה עם רצונו, בסופו של דבר החליט להישאר. מאיר, אניטה ובנם יאיר, וכן גלדיס, ליאל ותכלת, יודעים להעריך ולהוקיר את הנדיבות של הוריהם. יאיר מספר שסבא היה זה שדרבן אותו לצאת ללמודים גבוהים, היום לקראת קבלת התואר האקדמאי, הוא גאה להיות הנצר האקדמאי הראשון לסבא וסבתא.

כשהקימו בבארי את בית הכנסת החל לואיס לבוא לתפילות שבת וחג. התחבר עם יוסף בן צבי ז"ל וחיים חוטר ישי. למרות שבעבר לא היה מחובר ליהדות הרגיש צורך לחזור לשורשים.

בשנים האחרונות חלה לואיס והיה מוגבל ותלוי באחרים. המצב התדרדר, שרה הנאמנה והמסורה התקשתה לטפל בו בעצמה, לבית הגיע מטפל סיעודי, וכשהוא התקשה בטיפול, החליטה המשפחה להעבירו לנאות בארי. ללואיס היה קשה המעבר, שרה באה לסעוד אותו מדי יום ביומו אחה"צ ועד הערב.

בני המשפחה מוקירים את המסירות האינסופית והמכבדת של הצוות בנאות בארי.

 

בשבועיים האחרונים התחילו מערכות גופו לקרוס. כשראה בפעם האחרונה את אניטה אמר לה כמה היא יפה וזה היה המשפט האחרון שאמר לה. בשעותיו האחרונות גלדיס הצמידה אוזנייה עם מוזיקה שאהב.

שרה מצאה אותו מגולח והוא נראה לה שקט ושלו.

ביום רביעי ה- 21.12 בשעה שש בבוקר פסקה נשימתו והוא נפטר במיטתו אשר בנאות בארי.

יהי זכרו ברוך

חסר רכיב