חסר רכיב

עברי שושנה

עברי שושנה
חוה"מ סוכות 1927 -
- 13/08/2016

שושנה עברי ז"ל
נולדה: חוה"מ סוכות 1927 נפטרה: 13/08/2016

שושנה נולדה בבגדד ב-1927 להוריה- לולו ועובדיה אגאליהו. שושנה הייתה בת שביעית להוריה והם נתנו לה את שמה - פהימה. היא העידה על עצמה שהייתה הבת המפונקת של המשפחה. "כמו נסיכה גדלתי". כולם אהבו אותה, במיוחד אביה. היא למדה בבית הספר ובכל יום כשחזרה מהלימודים הגישו לה את הארוחה, לכן עד בואה ארצה לא ידעה לבשל. בית המשפחה לא היה בגטו היהודי, אלא בקרבת הרחוב הראשי. רוב השכנים היו מוסלמים והיו ביניהם יחסי שכנות טובה. מצבה הכלכלי של המשפחה היה סביר. הבנים הבוגרים עזרו בפרנסת המשפחה. בבית המשפחה שמרו על כשרות וגם על השבת. אביה היה היחידי מבני המשפחה שהלך בשבתות לבית הכנסת.
בערב חג השבועות 1941 פרצו מאורעות דמים בעירק, שנודעו בשם "פרהוד." שושנה ספרה: "הסתגרנו בבית השכן המוסלמי שהציל את חיינו. הוא קרא לנו לברוח דרך הגג אליו הביתה ואמר לנו: כל עוד אני חי, לא אתן שיפגעו בכם."
שושנה ואחיותיה הצטרפו לתנועת החלוץ ושם קיבלה את שמה העברי. אחד המדריכים בתנועה היה דוד שהיה גם קרוב רחוק של המשפחה. כשהייתה בת עשרים ושתים עלתה לארץ בעזרת תנועת "החלוץ", בעליה בלתי לגלית. הוריה לא גילו התנגדות. לאחר תלאות הדרך הגיעה ארצה במטוס מטהרן למחנה שער העלייה. למחרת הגיע דוד למחנה והציע לה לנסוע איתו לבקר חברים מהתנועה בקיבוץ שער העמקים. הביקור הקצר נחרט בזיכרונה של שושנה כחוויה לא נעימה. כשיצאה ממחנה שער העלייה, עברה להתגורר אצל דודתה ביפו למשך כמה חודשים ועבדה במפעל תפירה קטן. כשעלו הוריה, שיכנו גם אותם ביפו. דוד הציע לה חברות, ולקח לו זמן לשכנע אותה להצטרף אליו להכשרה ביגור, אך שושנה לא רצתה לחיות בקיבוץ. דוד לא ויתר עליה והאהבה ניצחה. הם התארסו וחייהם נקשרו. הגרעין מיגור שדוד היה חבר בו הועבר לבארי, וכך הגיעו בני הזוג לבארי. חתונתם התקיימה בשנת 1952 בבארי. הם קיבלו חדר משפחה בצריף השחור. באותה תקופה המצב הכלכלי של בארי היה קשה מאד. שושנה עבדה בגן הירק, בנוי ובייעור הסביבה. חביבה הבכורה נולדה בסוף ינואר 1953. מבית החולים הובאה הישר לבית התינוקות. שושנה סיפרה: "זה הדבר הכי קשה שחוויתי בקיבוץ ונצרב בי. עד היום איני שוכחת, איך בלילות החורף הייתי צריכה לקום וללכת להניק בבית התינוקות בקור, בגשם ובבוץ. אני זוכרת שאמא שלי ואמו של דוד באו אחרי הלידה להיות איתי. אמא שלי הייתה בוכה כשראתה אותי קמה בלילה לבית התינוקות ." שושנה הפכה למבשלת הראשית וסיפרה שאמה לא האמינה שהפכה להיות מבשלת בקיבוץ.
אייל נולד ב 13.8.1954 והיה בבת- עינה. בגלל היותו ילד מיוחד ורגיש, הרגישה צורך לגונן עליו. בשנת 1956 נולד אורי, שנקרא ע"ש אחיה, באדרי, שפירושו בעברית – אור ירח. שלוש שנים אחריו נולדה עירית. שושנה עבדה אז בבתי הילדים. היא אהבה לעבוד עם הזאטוטים, מינקותם ועד גיל הגן. הילדים החזירו לה אהבה ויש שזוכרים אותה לטובה עד היום. גם ההורים העריכו את אהבתה ומסירותה לילדיהם.
בשנת 1961 יצאה המשפחה לקיבוץ יראון בגליל העליון במסגרת עזרה לישובים צעירים. שושנה עבדה לפי הצורך במטבח וגם בבתי הילדים. שושנה אהבה מאד את התקופה ביראון. ביראון העריכו מאד את עבודתה וגם היא נהנתה מטיולים בנוף הגלילי ורצתה להישאר שם.
בשנת 1965 נולדה הילה החמישית במספר, בת הזקונים. מלבד הילדים הפרטיים היו לשושנה ודוד גם ילדים מאומצים רבים. זה התחיל עם האימוץ של מנצ'ר, כשחביבה הייתה קטנטונת. מנצ'ר הפך עד מהרה להיות בן המשפחה. עד היום הזה הוא ומשפחתו מהווים חלק בלתי נפרד מחמולת עברי. היו ילדים נוספים שאומצו כמו שירה ערוסי, ישראל יפרח ז"ל, אודי, רונית ורבים אחרים, שהקשר איתה הדוק עד היום. את כולם קיבלו שושנה ודוד לחיק המשפחה עם כל הלב.
אייל התגייס לצבא ובחר לשרת כחובש בשריון. משום שרצה לעזור לאנשים. בין ראש השנה ליום כיפור תשל"ג, הוא יצא למבדקי קצונה ולא היה בצפון עם יחידתו. כשפרצה מלחמת יום כיפור הוא הצטרף לכוח שחצה את התעלה. לא התקבל ממנו שום אות חיים ובאיחור רב נודע שאייל נסע בנגמ"ש שקיבל פגיעה ישירה ועלה בלהבות. שושנה השתדלה לשמור למראית עין על מצב רוח טוב. אך למעשה, עם נפילתו של אייל, נשבר ליבה ושמחת החיים שלה נפגמה ללא תקנה.
שושנה אמרה: "הזמן עובר, אבל הגעגועים אל אייל רק מתחזקים וזה כואב. המקום בבארי שאני הכי קשורה אליו, הוא בית הקברות".
ביום השנה הראשון, קהלני המגד שליווה את המשפחה במשך שנים, ארגן למשפחות הסעות מאורגנות מאזור המרכז לטקס זיכרון באנדרטה של חטיבה שבע "עוז", ברמת הגולן. בדרך קרתה תאונה לרכב המשפחתי. שושנה נפגעה ברגלה, עברה סדרת ניתוחים ושהתה כארבעה חודשים בתל השומר. עקב הפגיעה והניתוחים, רגלה התקצרה, שושנה סבלה כאבים במשך שנים רבות. אבל המשיכה לעבוד ולתרום את חלקה. לאחר התאונה התחילה לנהל את התורים לפיזיותרפיה ועשתה זאת במסירות ונאמנות במשך שלושים שנה. היא עבדה עם כמה וכמה פיזיותרפיסטים איתם רקמה קשר אישי מיוחד במינו.
הייתה לשושנה יכולת מיוחדת ליצור קשר עם אנשים רבים ולהפוך אותם לחבריה. היא אמרה על כך: "זו הרגשה מאד טובה להיות בקשר עם החברה הצעירים בשכונה. עם משפחת אבן הצעירה, רינת וחן, אנחנו ממש בידידות קרובה, הם כמו ילדים שלנו".
ושושנה סיכמה במילים: "התקופה המאושרת בחיי הייתה, כשהילדים נולדו. רציתי הרבה ילדים. גם היה לי אושר גדול כשהם התחתנו. ארבעת ילדינו חיים באורח חיים אנתרופוסופי. אני מאד שמחה וגאה על דרך החיים שהילדים שלנו בחרו."
שושנה הייתה אישה שדמותה הלכה והתעצמה עם השנים, הייתה אישה אותנטית. מרכז חייה הייתה המשפחה והיא הייתה עמוד התווך למשפחה המורחבת, לדוד, לילדיה ולנכדיה. כל אחד זכה ליחס אישי, אוהב ומיוחד. שושנה הייתה אישה בעלת יכולת נתינה בלתי נדלית. בעלת חוסן פיזי נדיר, על אף פציעות קשות, התמידה בעבודתה וניחנה במוסר עבודה גבוה גם בגילה המופלג.
שושנה זכתה בשבועות האחרונים להיות עטופה במשפחתה האוהבת. ילדיה ונכדיה הגיעו לטפל בה וזכו להרעיף עליה אהבה וחום. זו הייתה חוויה מיוחדת של פרידה. ילדיה מספרים שבשבוע האחרון שושנה נראתה שלווה, מאושרת ושלמה. היא חזרה ואמרה כמה היא מאושרת לקראת רגע הסתלקותה מן העולם הזה. היא הייתה אסירת תודה למשפחה שהתאספה סביבה.
שושנה נפטרה בשבת 13.8 תאריך לידתו של אייל בנה האהוב.

יהי זכרה ברוך
חסר רכיב