חסר רכיב

זייגן לואי

זייגן לואי
-
05/10/1936 - 07/07/2016
לואי זייגן ז"ל
נולד: 05.10.1936 נפטר: 07.07.2016
לואי נולד באוקטובר 1936 בברוקלין, ניו יורק. הוא היה בנם השני של הרמן (ציק) ופאני זייגן. משפחת האב באה מורשה, משפחת האם מרוסיה. המשפחה המורחבת גרה בשכנות קרובה. הסבא היה נשיא בית הכנסת האורתודוכסי, ושמר על אורח חיים דתי. הבית של לואי היה מעורב: אבא חילוני, אמא דתיה. לואי הלך לגן השכונתי ושם הסתבר שהוא הלבן היחיד. אמא הפיקה את הלקח, ואת יתר שנות הלימוד עשה לואי בבתי ספר יהודיים. לואי היה חילוני מובהק, אבל את אהבתו למחשבת ישראל רכש כנראה ב"ישיבה ד' פלטבוש".
ההורים עבדו קשה לפרנסתם – האבא כסוכן נוסע בעסקי צמיגים לרכב, האמא כמנהלת חשבונות. בקיץ, כדרך יהודי ניו יורק, היו יוצאים יחד עם חברים ובני משפחה לחופשה בהרי הקטסקילס. בגיל 14 שלחה אותו אמא למחנה קיץ של "החלוץ הצעיר" אך מיד הבחינה שהתנועה רדיקלית מדי. היא פנתה לשליח תנועת הבונים, שהציע ללואי לארגן קבוצת חניכים לתנועה. לואי נשבה בקסם והיה מעורב בקן התנועתי בניו ג'רסי, במחנה בפנסילבניה, ובהכנת "מכביה". תנועת הבונים תהייה הכוח המעצב השני בחייו.
כנער, מצא לואי עבודות שונות ומשונות: הוא מכר בחנות ממתקים, היה מדריך במחנות קיץ, עבד במשרדים, היה נער משלוחים של חברת הלבשה לנשים, ואפילו סדרן עם כפפות לבנות בקולנוע ניו-יורקי. עם סיום התיכון יצא עם 40 חברי הבונים לשנת הכשרה בארץ, בקיבוץ כפר בלום. לואי עבד בבריכות הדגים, והיה שותף לארגון הפעילויות ברוח התקופה: טיול מצדה, שבוע מכתשים עם משמעת מים, סמינרים באפעל, ופריקת רסן של גיל הנעורים. אחרי טיול טרמפים באירופה ובקנדה חזר הביתה ולמד בברוקלין קולג', והיה רקדן בלהקת ריקודי עם. אחרי שנתיים נדד מערבה והשתקע בדנבר, קולרדו, שם היה סוכן מכירות של מפעל רהיטים. באותם שנים עדיין היה גיוס חובה בארה"ב, ולואי הצטרף לחיל האויר משום שכך התאפשר לו לשרת רק חצי שנה בצבא סדיר ולהמשיך במילואים כשש שנים.
ב-1959 התחתן לואי עם ארלין. הם עברו לגור בקליפורניה, ולואי ניסה את כוחו כסופר. הוא מכר מספר סיפורים להוצאות קטנות, אבל הקריירה הזו "לא המריאה", כלשונו. בשנה זו נולדה דינה, וכעבור 21 חודשים נולד יהושע. לואי חזר לעבוד כאיש מכירות של חנות רהיטים גדולה, ובמשך הזמן התמנה למנהל רשת קטנה של 3 חנויות.
שנות השישים באמריקה היו סוערות במיוחד: משבר הטילים בקובה, רצח קנדי, רצח מרטין לותר קינג, מלחמת ויאטנם, הנחיתה על הירח. אבל מבחינתו של לואי, הארוע המרכזי היה מלחמת ששת הימים. החרדה לגורלה של ישראל הביאה אותו למסקנה שכיהודי הוא צריך "לחזור הביתה". וכך כתב: "אמנם גדלתי בבית יהודי, הלכתי לבית ספר יהודי והייתי חבר בתנועת נוער ציונית, אבל גרתי בסביבה לא יהודית, והתרבות העיקרית בה חייתי היתה התרבות של ארה"ב. חשבתי שבישראל אהיה יותר שלם: רק ישראלי ורק יהודי. לתומי חשבתי שיש סיכוי שישראל והקיבוץ יוכלו לעצב דרך מדינית ודרך חברתית חדשה".
ב-1970 הגיעו לואי, ארלין והילדים לישראל. ההתאקלמות היתה קשה, אבל לואי התלהב מאד מהעבודה בחקלאות. הוא עבד בפרדס ובאבוקדו, ובהמשך גם היה מרכז הענף. שנים רבות היה ברמן תורן בבית ההארחה.
כשלואי וארלין נפרדו, לואי יצא לעבוד בתל אביב כאחראי על הדסק הצפון אמריקאי של תנועת הבונים דרור העולמית. שם פגש את ויויאן שהיתה המזכירה של קיבוץ גזר. עם תום לימודים בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה, הגיע עם ויויאן לגזר, שם נולדו חן ויונתן. לואי עבד בכרם, נבחר להיות מזכיר הקיבוץ, וגם למד בקורס למנחי קבוצות ויועצים ארגוניים. בינתיים התחיל לעבוד ברפת והתאהב בה. כשהחליטו לעבור לקיבוץ אחר, לואי העדיף את בארי בין היתר בגלל הרפת. הוא השתלב בה באהבה גדולה, אך לרוע המזל נדרס על ידי שופל. מכאן החלה סאגה ארוכה של ניתוחים ומגבלות, ולואי נאלץ להמציא את עצמו מחדש. הוא התחיל לעבוד כמתרגם. כך הגיע לדפוס, והתפתח לתחומים חדשים כמו מידענות וניהול קשרי חוץ. במקביל, ריכז את ועדת השיקום והיה פעיל בה ובועדה לתמיכה בהורים עם בנים בעלי צרכים מיוחדים. התקנון שניסח והקרן שהקים לבנים היו ראשונים בתק"מ. פעילות זו היתה בעיניו הגשמה של עקרון הערבות ההדדית וביטוי ליופיו של הקיבוץ.
לואי היה תרכובת מיוחדת של הפכים: חבר קיבוץ גאה אך ביקורתי, אדם רגשן וציני, איש רוח שעבר לתעשייה, מיזנתרופ שיש לו קשר חם עם עשרות אנשים, איש רחב אופקים שקורא את הניו יורק טיימס ואת יומון בארי באותה תחושת שייכות חצויה. רק בתחום אחד היה שלם לחלוטין: לואי היה אבא גאה, סבא מאושר, ובן זוג מעריץ.
יהי זכרו ברוך

חסר רכיב