אלון בטי

בטי (לואיסה ביאטריס) נולדה בעיר בואנוס-איירס שבארגנטינה. הוריה: רחל (לבית אבאז'ו) ואלברטו סבח - נולדו בטורקיה, בעיר איזמיר, ושם הכירו לראשונה. רחל הגיעה מבית עשיר למשפחה מצאצאי האנוסים בספרד, והוריה לא התלהבו כלל מהחייט העני שהתאהב בה. משפחתה היגרה לארגנטינה, ואלברטו, שאהב אותה מאוד, נסע אחריה וחיפש אותה - עד שמצאה! ראשונה נולדה להם שרה ואחריה טיטה, קוטה, אסתר, מריו (הבן היחיד מכל האחיות!) ואחרונות חביבות, ויש לומר בהפתעה - התאומות בטי ודורה.
בטי נולדה במשקל של פחות מקילו והרופאים שלחו אותה הביתה כדי שתמות שם. אמא שלה לא ויתרה, עטפה אותה כל יום בנייר פרגמנט משומן ובצמר גפן וחיממה אותה, עד שיצאה מכלל סכנה. הרופאים לא האמינו שהיא נשארה בחיים כשהיא הגיעה איתה לביקורת ודרשו לראות שיש שתי בנות.
בילדותה היה להם בית גדול עם חצר ותרנגולות, אתן הן אהבו לשחק. בבית דיברו בספרדית, וההורים דיברו גם לאדינו. המשפחה הייתה מסורתית והם חגגו את כל החגים היהודיים בארגנטינה.
בטי נזכרה תמיד בהתרגשות שאחזה בהם, ביום שהכריזו באו"ם על הקמת המדינה היהודית, כולם הלכו לבית-הכנסת ושרו את "התקווה".
בטי אהבה מאד ללמוד, אבל מסיבות כלכליות נאלצה לעזוב את בית-הספר עם סיום היסודי ולצאת לעבודה. היא תמיד הרגישה החמצה גדולה על כך שלא המשיכה בלימודיה.
את גדעון הכירה בטי במסיבה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון. הם התחתנו ואחרי 11 חודשים נולדה הבת הבכורה רחל (לידיה ראקל). כעבור 3 שנים נולד הבן השני, רוני (פאבלו פאביין).
הייתה להם מעדנייה, והפרנסה הייתה בשפע. על עלייה לארץ לא חשבו כלל והחיים זרמו בשלווה. מה שהפר את השלווה היו המכתבים של ויקטור ושושנה, שעלו לארץ והתיישבו בבארי. גדעון שהיה רחוק מציונות ומיהדות, התלהב מרעיון חיי השיתוף בקיבוץ והחליט להגשים אותו. ובטי עזבה הכל, את ארצה ומשפחתה, והלכה אחריו באהבה. היא היתה שלמה עם ההחלטה, אבל המשיכה להתגעגע למחוזות ילדותה ולמשפחתה הגדולה, החמה והאהובה עד סוף ימיה.
הם הגיעו לבארי במאי 1965, ובה נולד ה"צבר" שבמשפחה, הבן הקטן - עופר.
תחילה עבדה בטי במחסן-הבגדים, ואח"כ עבדה תשע שנים בבישול ובמטבח של חדר-האוכל. החברים זוכרים עד היום את המעדנים שבישלה במסגרת "הדיאטה".
לאחר מכן עברה לעבוד בדפוס. שם התגלו מהר מאד היכולות הארגוניות והניהוליות שלה ועד מהרה הפכה למנהלת הכריכייה ומחלקת האיסוף הידני. היא עבדה בדפוס 22 שנה, אהבה מאד את המקום והייתה גאה מאד לעבוד בו.
אי אפשר היה שלא לאהוב את בטי. תמיד עם חיוך, תמיד מוכנה לעזור. היה אכפת לה מאד מכל האנשים סביבה והיא ניסתה לעזור ולהשרות אווירה טובה היכן שהייתה. אהבה מאד ליצור, לרקום ולסרוג ובשנים האחרונות חיכתה בקוצר רוח לימים שעבדה בחוג הקרמיקה של זהר.
בטי וגדעון אהבו מאד את החיים ב"קיבוץ של פעם", לפני השינויים והמעבר ללינה-המשפחתית. את הישיבה המשותפת על הדשא עם המשפחה, השכנים והחברים, את הפעילות החברתית והתרבותית הענפה שהיתה אז, את הטיולים הגדולים, ואפילו את הגיוסים/"האיקסים" למטע ולפרדס, שהיו תמיד "מבצע משפחתי". היה להם קשה עם השינויים שחלו בשנים האחרונות.
לאחר ניתוח הלב הראשון של גדעון, ממנו לא התאושש לחלוטין, בטי התמסרה בכל מאודה לטיפול בו. הקשר ביניהם הפך להיות עוד יותר למרכז חייה. היא עשתה הכל כדי להיות לצידו כמה שיותר, גם אם זה פגע בחיי החברה שלה, והייתה גאה בכך ושלמה עם כך לחלוטין.
גדעון נפטר במרץ 2001 ובטי לא התאוששה מכך מ