לוי אפרים

אפרים נולד בפרס, באין תאריך הולדת מדויק, החליטו בני המשפחה לחגוג את יום הולדתו ב-7 במאי. היה הצעיר מבין ששה אחים ואחיות שנולדו לגורג'יה ורחמים לוי. אביו היה סוחר שנהג להגיע גם לעיראק ומשם הביא את אשתו. אחרי מלחמת השחרור הוקם בגבול עיראק-אירן מחנה עולים גדול, בו רוכזו יהודי עיראק והועלו בחיפזון לישראל. גורג'יה החליטה שגם משפחתה תעלה לישראל, למרות שליהודי פרס לא נשקפה סכנה ומצב המשפחה היה טוב. לכן לא ניתן למשפחה להיכנס למחנה העולים. המשפחה לא ויתרה, הקימה חושה ליד המחנה וחיכתה. לאחר זמן נכמרו רחמיו של מפקד המחנה עליהם ונתן להם להיכנס. המשפחה הצטרפה לעליה הגדולה מעיראק שמילאה בימים ההם את המעברות.
ברבות הימים, אפרים, כרכז תרבות בבארי, עשה "ערב עיראקי". כל יוצאי עיראק בבארי לקחו חלק בערב הזה ואפרים סיפר את סיפור עלייתו מעיראק. ברגע נדיר של גילוי סיפר יואב גורל ז"ל: אני הייתי מפקד המחנה, ואני זוכר היטב את המשפחה.
עוד במעברה שמע אפרים על התנועה הקיבוצית ועל חלקה בהקמת המדינה והחליט להצטרף לקבוץ. בן 13 בלבד, ולבד, סידר את כל הדרוש בעליית הנוער והצטרף לחברת נוער בלוחמי הגטאות. לאחר שהקבוצה התפרקה, הגיעו חלק מחבריה לחברת הנוער "בארות" בבארי.
אחרי השרות בנח"ל עבד מספר שנים במטעים וריכז את המיון בסככה. חוה ואפרים נישאו בבארי, נולדו להם עמית ורעות ולאחר זמן, בני הזוג נפרדו.
אחרי מספר שנים נישא לתמר והיה לאב מסור גם לילדיה: ירון, גיל ושירי ולבנם המשותף ליאור.
רבים ממשחקי הילדים הוא בנה בעצמו מדגמים שראה אי שם בחלונות הראווה.
אפרים בורך בתבונת כפיים ויצירתיות. יכולת יוצאת דופן זאת הביא איתו להוראת המלאכה בבית הספר המקומי שלנו. שנים רבות לימד את הילדים נגרות, עבודות קרטון ועוד. הכל מתוך עצמו, ללא כל הכשרה רשמית.
אפרים אהב את העבודה ואת הילדים והילדים החזירו לו אהבה ובהפסקות היו מחכים לו ליד הדלת.
לאחר מכן עבד שנים רבות כאיש אחזקה בדפוס, גם שם עמדו לו כישוריו הרבים לפתרון כל בעיה.
אפרים ראה את בארי כגן עדן, היה קשור לבארי בכל נפשו והרגיש בר מזל ונהנה בכל מקום בו עבד.
אהבה מיוחדת הייתה לו לשירי הארץ. בתקופה שהיה רכז תרבות, הרבה להביא זמרים ונגנים לערבי שישי שהיו נהוגים אז. במיוחד אהב את יוסי בנאי.
בשנים האחרונות הרבו תמר ואפרים לטייל בארצות אקזוטיות. ידיו הברוכות הביאו משם אוסף של צילומים מקסימים, אותם סידר באלבומים, והתרגש מחדש כל פעם שאורחיו ונכדיו דפדפו בהם. מדי פעם ראה משהו מיוחד בארץ רחוקה, היה משרטט אותו על קופסת הגפרורים שלו ובבואו הביתה בונה אותו. הדוכנים שהופיעו בפרינטררם הם אחת הדוגמאות לכך.
אפריים ותמר בנו ביחד בבארי משפחה גדולה מכילה, המחבקת את כל חלקיה, מן העבר וההווה. ששת הילדים שלו ושל תמר ו–17 הנכדים, הסבו לו אושר גדול והקיפו אותו באהבה ודאגה בימי מחלתו הקשים.
השנה האחרונה לחייו הייתה קשה. אפרים ידע סבל רב, אך תמיד האיר פנים למבקריו, לחבריו הקרובים ולבני משפחתו. מעטים ידעו עד כמה כאב. תמר, שהייתה לצידו ימים ולילות ידעה וניסתה ככל יכולתה להקל.
כולנו התפללנו לשלומו וקיווינו לעוד זמן איתו.
בן 70 היה במותו.

יהי זכרו ברוך.