כהן דוד
-
15/09/1950 - 27/01/2012
דוד נולד בארץ ב-15 בספטמבר 1950, שנה לאחר שהוריו עלו ממצרים והתיישבו במחנה העולים ב"בית ליד". ההורים היו בנים למשפחה ציונית, סבו היה אחד מלוחמי הגדוד העברי שפעלו במצרים, כך שהעלייה לארץ היתה רק שאלה של זמן.
לאחר הקליטה במחנה העולים, עברה המשפחה להתגורר בשיכון דן בתל-אביב. היתה זו משפחה חמה ומלוכדת. עם הוריו, שתי אחיותיו ואחִיו, הם חיו בבית שהיה תמיד גדוש באורחים ומבקרים.
בבית הזה התחיל דוד לפתח את האהבה שלו לבני אדם ואת הרצון להעניק מעצמו לאחרים.
את לימודיו היסודיים למד בבית-הספר "דן" שבשיכון דן, ואת לימודי התיכון למד בבית-הספר "שבח". למרות שלא ממש התעניין בלימודים, היה תלמיד מבריק, היחיד מכל בני שכבתו שעבר בהצלחה מרובה את מבחן "הסקר". בני משפחתו אומרים שהיתה לו חשיבה אנאליטית מרשימה.
כשהיה בן 15, הכיר דוד את יונה ומאז היא ליוותה אותו כל חייו, בזוגיות ארוכה ומאושרת. יחד עם יונה התגייס לנחל, שניהם היו חברים בגרעין "עתיד". חברי הגרעין גילו די מהר את כישוריו המיוחדים של דוד ומינו אותו להיות הגזבר של הגרעין, תפקיד שעשה בהצלחה מרובה, לשביעות רצונם של כל החברים.
בני הגרעין הגיעו לבארי כחלק מתקופת שירותם הצבאי. דוד התאהב בקיבוץ בכל ליבו, כבר מהפגישה הראשונה ביניהם. מבחינתו היה מוכן להישאר בקיבוץ, אך היתה לו מחויבות כלפי אהבתו הראשונה. הוא חזר לעיר להיות עם יונה שבחרה לעזוב בתקופה ההיא.
לא במקרה בחר דוד לעבוד כשוטר במשטרת ישראל. אחרי הכול הוא היה בן למשפחה גדולה וענפה של שוטרים ואנשי בטחון. כל בני משפחתו שירתו בתפקידים שונים, כך גם הוא. אך אהבתו הגדולה לקיבוץ לא שכחה. הוא ויתר על הקידום המשטרתי, שכלל קורס קצינים, ובחר לחזור לקיבוץ מיד ברגע שהתנאים בשלו לכך.
שלושת הבנים הגדולים: איתי, עידו ואוהד, נולדו בעיר והגיעו לכאן עם ההורים בצעירותם. דניאל, בת הזקונים ה"קיבוצניקית", נולדה בבארי. המשפחה המשיכה לגדול עם נשואי הבנים והולדת הנכדות. כולם שימחו אותו ומילאו את חייו באושר גדול.
דוד היה איש משפחה למופת. אבא חם ואוהב שלא חסך מעצמו, ידע להעניק את הביטחון שילדים צריכים, והעצים באישיותו את ילדיו ואת כל הקרובים לו, כשנזקקו ממנו למשהו. ילדיו, שגדלו בבארי, ידעו בבגרותם להיות משמעותיים ותורמים כפי שלמדו ממנו. הייתה בו יכולת נתינה וחום שהספיק לכולם.
הרצון להעניק ובשפע, הובילו אותו להתנדב בעמותות שונות. הוא פעל למען נזקקים, היה חבר בצוות משפחתון, היה חבר בהנהלת בית התמחוי: "באר-שובע", התנדב במשטרת נתיבות ואף תרם בסתר מכספו.
דוד האמין שאפשר לשנות ולתקן את העולם. אמונה זו הביאה אותו לחברות במפלגת העבודה. גם שם תרם מזמנו ומכישוריו ככל יכולתו. הוא עשה כל זאת מתוך אמונה ורצון ליצור מקום טוב יותר לכולם.
הוא היה אחד ממייסדי בית הכנסת בבארי, לא כאדם דתי, אלא כאדם מאמין בכל מאודו, מורשת של אמונה כבן למשפחת כוהנים.
האנשים שהכירו אותו היו מודעים לאנרגיות שהניעו אותו. היה להם נעים ונוח בקרבתו. דוד בנה מקום יפה גם מחוץ לבית. היתה לו גינה גדולה ומטופחת, שהיה גאה בה מאד. הוא היה מוכן לחלוק משלו עם אחרים, בידידות, ביחסי חברות חמים וחוש הומור ייחודי. הוא היה הכי צעיר והכי בריא, כפי שהעיד על עצמו, אוהב חיים וממצה אותם בהנאה.
הבית החם והאוהב היה גדוש בבני משפחה וחברים. בית שפותחים בו שולחן של שפע, כדי להעניק ולשמח, והכל ברוחב לב, נחת רוח ואהבה. מי שהתארח אצלם, יודע להלל ולשבח את הזיתים והחמוצים המי
לאחר הקליטה במחנה העולים, עברה המשפחה להתגורר בשיכון דן בתל-אביב. היתה זו משפחה חמה ומלוכדת. עם הוריו, שתי אחיותיו ואחִיו, הם חיו בבית שהיה תמיד גדוש באורחים ומבקרים.
בבית הזה התחיל דוד לפתח את האהבה שלו לבני אדם ואת הרצון להעניק מעצמו לאחרים.
את לימודיו היסודיים למד בבית-הספר "דן" שבשיכון דן, ואת לימודי התיכון למד בבית-הספר "שבח". למרות שלא ממש התעניין בלימודים, היה תלמיד מבריק, היחיד מכל בני שכבתו שעבר בהצלחה מרובה את מבחן "הסקר". בני משפחתו אומרים שהיתה לו חשיבה אנאליטית מרשימה.
כשהיה בן 15, הכיר דוד את יונה ומאז היא ליוותה אותו כל חייו, בזוגיות ארוכה ומאושרת. יחד עם יונה התגייס לנחל, שניהם היו חברים בגרעין "עתיד". חברי הגרעין גילו די מהר את כישוריו המיוחדים של דוד ומינו אותו להיות הגזבר של הגרעין, תפקיד שעשה בהצלחה מרובה, לשביעות רצונם של כל החברים.
בני הגרעין הגיעו לבארי כחלק מתקופת שירותם הצבאי. דוד התאהב בקיבוץ בכל ליבו, כבר מהפגישה הראשונה ביניהם. מבחינתו היה מוכן להישאר בקיבוץ, אך היתה לו מחויבות כלפי אהבתו הראשונה. הוא חזר לעיר להיות עם יונה שבחרה לעזוב בתקופה ההיא.
לא במקרה בחר דוד לעבוד כשוטר במשטרת ישראל. אחרי הכול הוא היה בן למשפחה גדולה וענפה של שוטרים ואנשי בטחון. כל בני משפחתו שירתו בתפקידים שונים, כך גם הוא. אך אהבתו הגדולה לקיבוץ לא שכחה. הוא ויתר על הקידום המשטרתי, שכלל קורס קצינים, ובחר לחזור לקיבוץ מיד ברגע שהתנאים בשלו לכך.
שלושת הבנים הגדולים: איתי, עידו ואוהד, נולדו בעיר והגיעו לכאן עם ההורים בצעירותם. דניאל, בת הזקונים ה"קיבוצניקית", נולדה בבארי. המשפחה המשיכה לגדול עם נשואי הבנים והולדת הנכדות. כולם שימחו אותו ומילאו את חייו באושר גדול.
דוד היה איש משפחה למופת. אבא חם ואוהב שלא חסך מעצמו, ידע להעניק את הביטחון שילדים צריכים, והעצים באישיותו את ילדיו ואת כל הקרובים לו, כשנזקקו ממנו למשהו. ילדיו, שגדלו בבארי, ידעו בבגרותם להיות משמעותיים ותורמים כפי שלמדו ממנו. הייתה בו יכולת נתינה וחום שהספיק לכולם.
הרצון להעניק ובשפע, הובילו אותו להתנדב בעמותות שונות. הוא פעל למען נזקקים, היה חבר בצוות משפחתון, היה חבר בהנהלת בית התמחוי: "באר-שובע", התנדב במשטרת נתיבות ואף תרם בסתר מכספו.
דוד האמין שאפשר לשנות ולתקן את העולם. אמונה זו הביאה אותו לחברות במפלגת העבודה. גם שם תרם מזמנו ומכישוריו ככל יכולתו. הוא עשה כל זאת מתוך אמונה ורצון ליצור מקום טוב יותר לכולם.
הוא היה אחד ממייסדי בית הכנסת בבארי, לא כאדם דתי, אלא כאדם מאמין בכל מאודו, מורשת של אמונה כבן למשפחת כוהנים.
האנשים שהכירו אותו היו מודעים לאנרגיות שהניעו אותו. היה להם נעים ונוח בקרבתו. דוד בנה מקום יפה גם מחוץ לבית. היתה לו גינה גדולה ומטופחת, שהיה גאה בה מאד. הוא היה מוכן לחלוק משלו עם אחרים, בידידות, ביחסי חברות חמים וחוש הומור ייחודי. הוא היה הכי צעיר והכי בריא, כפי שהעיד על עצמו, אוהב חיים וממצה אותם בהנאה.
הבית החם והאוהב היה גדוש בבני משפחה וחברים. בית שפותחים בו שולחן של שפע, כדי להעניק ולשמח, והכל ברוחב לב, נחת רוח ואהבה. מי שהתארח אצלם, יודע להלל ולשבח את הזיתים והחמוצים המי