חסר רכיב

עליזה גורל

עליזה גורל
-
06/09/1925 - 15/03/2020

 

עליזה גורל ז"ל

נולדה: 06/09/1925      נפטרה: 15/03/2020

 

מעתוקה ומשה, הוריה  של עליזה, היו קרובי משפחה שיועדו אחד לשני מילדות. כשנישאו, היתה מעתוקה בת 12.

הזוג הצעיר התגורר עם משפחתו של משה באירן, לשם עברו  הוריו מספר שנים קודם לכן, כדי שהבנים לא יגוייסו לצבא העותומני.  בחום הקיץ , נהגו לישון על הגגות.  באחד הימים, כשניסו לקפוץ הביתה  מתוך גג ביתו של השכן,  אמה – שהיתה בהריון – נפלה ואיבדה את הכרתה. משה החזיר אותה לבצרה כדי לקבל טיפול רפואי ואחרי שלושה חדשים התעוררה וילדה את עליזה, השלישית מבין ששת הילדים. החיים התנהלו בחיק חמולה גדולה ומלוכדת, ואחרי פטירת הסבתא של עליזה חזרו לבצרה  כדי להתגורר עם הסבא והאחים שנותרו בבית. המשפחה היתה מבוססת מבחינה כלכלית, ועליזה זכרה שנהגה ללכת עם המשרת להביא אוכל ומאפים לעניי הקהילה.

בניגוד למקובל אצל יהודי בצרה, עליזה למדה בבית ספר ממלכתי מוסלמי. היא ואחיה הוצאו מבית הספר אליאנס מכח חרם שהטילו ראשי הקהילה על המשפחה, אחרי שהסבא ערך בדיקה בספרי הקהילה ומצא מעילה גדולה. רק כשהתבררו הדברים במשפט, וראש הקהילה החזיר את הכסף, הוסר החרם והמשפחה חזרה לחיק הקהילה היהודית. 

בצרה הצטיינה ביחסי שכנות טובה בין היהודים למוסלמים. עליזה אהבה להיזכר במוצאי החגים היהודים,  כשהיו יוצאים לבלות ליד הנהר שאט –אל-ערב. בעלי החנויות המוסלמים היו סוגרים את החנויות ומצטרפים לשיט על הנהר, מתענגים על התזמורות, ריקודי הבטן, סעודות הדגים והפירות בבוסתנים שעל הגדה. "זו היתה חוויה מרנינה",  סיפרה עליזה. 

ב1939 פרצה מלחמת העולם השניה. פרו-נאצים תפסו את השלטון, והתחילה הסתה שהגיעה לשיאה  ב"פרהוד", פרעות ערב שבועות 1941. עליזה סיפרה שבבצרה לא היו פגיעות בנפש כמו בבגדד, אבל "משהו נסדק". החיים אמנם שבו למסלולם, אבל נשאר פחד. בעקבות האירועים, המשפחה נעשתה ציונית. עליזה התחילה ללמוד עברית. אחיה גדעון הצטרף לתנועת "החלוץ" שהתארגנה להגנה עצמית. הוא וחבריו החביאו כלי נשק בסליקים בחצר, וגם בתוך הארון של הסבא.

עם קום מדינת ישראל החריף מצבם של היהודים. יהודי עשיר ומקושר לשלטון נתלה בככר העיר. נאג'י,  דודה של עליזה נאסר בגין פעילות ציונית ונשלח לכלא מרוחק בצפון, אחיה  דויד נשלח לכלא אחר, ושוחרר אחרי שנה וחצי של התרוצצויות ותשלום שוחד. עליזה החליטה לעלות ארצה. האמא התנגדה בכל תוקף, אך הסכימה להתיעץ עם נאג'י שעדיין שהה בבית הסוהר. יחד נסעו לבקר אותו והוא פסק: "היית צריכה  לצאת כבר אתמול!" לימים, אמרה:  "זאת היתה ההחלטה החשובה ביותר בחיי".

גם האחים דויד ואדי הצטרפו להחלטה. דוד היה בן 18, אך אדי היה רק בן שמונה וחצי. הוא איים שאם לא יקחו אותו הוא ילשין לשלטונות. כך יצאו שלושתם לדרך. הם חצו את הנהר בסירה אל פרס,  הלכו רגלית לעיר השכנה ושם חיכה להם אוטובוס לטהרן. הנסיעה היתה אמורה להמשך 12 שעות, אך האוטובוס נתקע בשלג. רק מקץ שלושה ימים הגיעו למחנה המעבר שהכינה הקהילה היהודית בבית הקברות בטהרן. בתקופת ההמתנה למטוס, עליזה מונתה ל"אמא" של 12 ילדים בודדים.

בארץ שוכנה עליזה ב"בית החלוצות" ואחיה דויד ב"בית החלוצים". האח הקטן אדי נשלח למוסד בן שמן. עליזה השתדלה לבקר אותו כמיטב יכולתה, ועל התקופה הזו היא מספרת: "עבדתי במפעל חוטים וכשהייתי חוזרת מהעבודה לחדרי עייפה ורצוצה הייתי נשכבת על מיטתי ובוכה". בעזרת הדוד מצאו עליזה ודויד דירת חדר בעכו. מדי פעם נסעו לשער העלייה לראות אם הגיע מישהו מבצרה, ולהפתעתם פגשו את אחותם נזימה.

דויד התגייס לצבא, ועליזה הצטרפה לגרעין עירקי בקבוצת שילר. אחרי שנה התגייסה לצבא ושרתה בחיל האויר. הוריה הגיעו לארץ רק אחרי שהשתחררה, משום שחיכו שהדוד נאג'י ישתחרר מהכלא.  באותה תקופה פגשה עליזה את יואב אצל חברה. הוא ליווה אותה הביתה, ואחרי שבוע שלח לה את המכתב הראשון. אחרי שלוש פגישות כבר הזמין אותה לקיבוץ, וכעבור שלושה חודשים התחתנו.  חגית נולדה ב-1958, איתי ב-1962.

בתחילת הדרך, עליזה לא הרגישה כאן "בבית", ויואב כבר הודיע למזכיר על עזיבה. אולם עליזה ראתה שליבו נשבר,  והחליטה להשאר.  כאמא, התקשתה להשלים עם הנוהלים הנוקשים של החינוך המשותף.  כמטפלת,  אהבה את העבודה ויצרה קשר חם  עם כל הגילאים. עליזה עבדה כמטפלת בכתות הדס, ערבה ושיטה, היתה מטפלת של גרעיני אביר ותל גב, ושנים רבות היתה גם מטפלת של המתנדבים. הקשר עם ההיפים הצעירים נשמר גם שנים רבות לאחר שעזבו את הקיבוץ.  בין לבין, עבדה עליזה בכל המקומות שיואב – כסדרן עבודה – שיבץ אותה, לפי צרכי המשק. כך התגלגלה בין הענפים השונים, וקיבלה עליה את דין העבודה גם במקומות שהיו לה קשים במיוחד, כמו הבישול וחדר האוכל.

ב-1998 יצאה עליזה לשליחות בקיבוץ ייטב שבבקעה,  ועזרה לקיבוץ הצעיר בארגון וסידור בית התינוקות, המטבח, המכבסה. שנה זו היתה מקור גאווה וסיפוק שעזרו לה לחצות את השנים הקשות שתבואנה.

בתום שנת הגיוס, יצא יואב  להחזיר את עליזה הביתה, ונפצע קשה בתאונת דרכים. עליזה ליוותה את החלמתו במסירות, ובמקביל החלה לעבוד במשתלה. כחצי שנה לאחר מכן, הודיע איתי שהוא מתכוון לעזוב את הלימודים ולעבור לקיבוץ כפר חרוב שבגולן. בסוף השבוע שבו היה אמור לחזור לבארי, ארעה התאונה. בראיון לספר "סיפורי חיים" עליזה מתארת איך קיבלה את ההודעה, ואומרת בקצרה:  "זהו, נקטעו החיים, הכל השתנה". עליזה ליוותה את איתי בבית החולים שלושה עשר חודשים, עד לשובו הביתה. היא נלחמה כלביאה על כל שלב בתהליך השיקום, ואיתי מסכם באותו סגנון לקוני: "אני חייב לה הרבה".

איתי יצא ללימודים בארצות הברית,  חגית נסעה אחריו והשתקעה שם עם בן זוגה, ושם נולדו ילדיהם נווה ונירי. עליזה השקיעה את עצמה בעבודה במשתלה. במהלך עשר השנים הבאות נדדה המשתלה ממקום למקום, הלכה והצטמצמה עד שעברה למשק הילדים. עליזה נאלצה שוב להמציא את עצמה מחדש: היא התמקדה בגינון סביב בית התינוקות "יובלים"  שעבר הסבה למועדון קשישים, ולאט לאט נעשתה שותפה בארגון הפעילויות במועדון.  סמוך לאותה תקופה חלה יואב בלוקימיה,  ממנה נפטר ביולי  2004.  עוד בחייו אובחנה גם אצל עליזה אותה מחלה. ב-2009 עברה סידרת טיפולי כימותרפיה,  וכיוון שלא אהבה לשים משהו על ראשה, החליטה לא להסתיר את הקרחת. כמה התאים לה להתמודד בצורה ישירה, ללא מאמץ לייפות דבר, כשהיא מברכת על כל גילוי חברות ועזרה, ואינה רואה כל טעם בהבלטת סבל.  בראש השנה 2016 לקחתה עליזה באירוע מוחי ושהתה כ-10 ימים בבית חולים. מאז היתה נחושה לא לחזור יותר לבית החולים, כי הרגישה שעצמאותה ניטלה ממנה, והשביעה את ילדיה שיניחו לה למות בביתה. המגבלות החדשות אילצו את עליזה להפסיק  פעילויות רבות שאהבה כמו: עבודות יד, בישול, ובמיוחד טיפול בעציציה הרבים. אולם, למרות הקושי בראיה המשיכה לקרוא את היומון והתמצאה במה שמתרחש בקיבוץ ובארץ. 

עליזה מעולם לא התבלטה, אבל יצרה קשר חם עם רבים מחברי הקיבוץ – רבים מהם צעירים ממנה. "הצלחתי בכל זאת לעשות בחיי כמה דברים שאהבתי  והיה לי חשוב לעשותם" סיכמה בראיון לספר. הותירה שני ילדים ושני נכדים, וגעגוע לעולם שהיה ואיננו. 

חסר רכיב