יוחנן דרוקר
יוחנן הוא בנם הבכור של שרה ומאיר דרוקר. שרה ומשפחתה הגיעו לאורוגואי
מפולין עוד לפני מלחמת העולם, וחלקם אפילו הספיק להתבסס כלכלית. מאיר הגיע כפליט,
לבדו. הוא נולד בביילורוס וכל משפחתו נרצחה בשואה. בזמן המלחמה היה פרטיזן,
ולאחריה פעיל ב"עליה ב'" שאירגנה עליה בלתי לגאלית לפלסטינה. הצעירים
נפגשו במונטבידאו, והחליטו להתחתן.
יוחנן נולד ביום חג, היום שבו נבחרת הכדורגל של אורוגואי ניצחה את
נבחרת ברזיל בגמר המונדיאל. אחרי שנתיים ותשעה חודשים נולד אחיו יוסי. הבנים למדו
בבית ספר כללי, אבל בימי ראשון הלכו לבית הספר "שלום עליכם" של הקהילה
היהודית. כשגדלו, הלכו לתנועת הנוער "דרור הבונים", והשפיעו על ההורים
לעלות לארץ. יוחנן היה בן 16.
האניה "ירושלים" הביאה אותם לנמל חיפה, והמשפחה נקלטה בקיבוץ
עין כרמל. אביו השתלב בענף הבננות, ואימו במכבסה. יוחנן צורף לכיתת
"דפנה", שנתון מעליו, כי בבית הספר המקומי לא היתה כיתה בגיל
שלו.
בצבא שירת בגולני. היתה זו תקופת מלחמת ההתשה ויוחנן היה במוצבים
בסיני, בעזה ובבקעת הירדן. קצת לאחר השחרור שירת בסיני במילואים במלחמת יום כיפור.
רק אחרי 50 שנה למלחמת יום כיפור, כשנושא הפוסט טראומה היה עניין מדובר, זיהה
יוחנן בעצמו את התופעות האופייניות. אחרי השבעה באוקטובר, כשהוצע לחברי בארי טיפול
פסיכולוגי, יוחנן התחיל לדבר על כך.
עם השחרור מהצבא, חזר יוחנן לקיבוץ. הוא התחתן עם גילה, בת גרעין
שהגיעה לעין כרמל, ונולדו להם 3 ילדים: אלה, שקמה, ושקד. יוחנן ריכז את ענף
האבוקדו, וכשסגרו את הענף עבר למפעל הקלקר וניהל את המחסן. אחרי הגירושין התחיל
לצייר, ולמד בחוגי ציור בעין הוד הסמוכה, אצל האמנים אד סרנוב ויעקב חיים.
יוחנן נישא בשנית למאיה, בת קיבוץ מנרה, ושני ילדיה הצטרפו
לשלושת הילדים של יוחנן. לימים יצא יוחנן ללמוד בדו שנתי באפעל, ושם פגש את ניבה.
בתום הלימודים חזר כל אחד מהם הביתה. הקשר נמשך, אבל רק כשהילדים של יוחנן
גדלו ויצאו מהבית, הקימו את ביתם המשותף בבארי.
חמש שנים עברו מסיום הלימודים ועד שיוחנן הגיע לקיבוץ. הוא השתלב
בדפוס ועבד משמרות עם אברומי בקט-אופסט. בחור חרוץ, יודע לעבוד, רוכב אופניים,
העציצים והגינה שלו מעידים שיש לו אצבעות ירוקות. מה זה משנה אם השיער שלו
אסוף בקוקו, או שהוא – כדבריו - אדם ש"אין לו שערות על הלשון", כלומר מי
שאומר מה שהוא חושב בלי צנזורה. העיקר שיוחנן - כמו כל דרום אמריקאי - אוהב
לדבר בכלל, על כדורגל ופוליטיקה בפרט, ויש לו צחוק קולני ומדבק. די מהר השתלב
בחבורה הלטינית של הקיבוץ, הצטרף לחוג הברידג' האיזורי, ויצר קשר עם מגוון אנשים
לא צפוי.
3 חודשים אחרי שהפסיק לעשן, קיבל יוחנן התקף לב. בעקבותיו, באו
שינויים גדולים: בעבודה יוחנן עבר מהדפסה להגהה, הפסיק לרכב על אופניים. לעומת
זאת, התחיל לצייר בשעות הפנאי. כשיצא לפנסיה הציור הפך מתחביב לעיקר.
יוחנן צייר הרבה, ועבודותיו הוצגו בתערוכות שונות. דרך הציור נתן ביטוי
לנפשו הסוערת, ולאהבתו הגדולה לטבע ולנוף המקומי. אחרי השבעה באוקטובר החליט לצייר
מדי יום ציור אחד לפחות, ובמשך השנה האחרונה הצטברו מאות ציורים. את הראשונים
הקדיש למאבק על ידית הדלת של הממד, וכמו תמיד הציורים טעונים רגש עז.
יוחנן היה איש משפחה חם ורגשני. הוא טיפח קשר עמוק עם ילדיו ונכדיו
הפזורים ב-3 קיבוצים שונים. למרות בעיות הבריאות, גם מתוך גלות ים המלח הקפיד
להעפיל ארצה מדי שבוע ולבקר אותם על פי תור. כך נהג כמעט עד החודש האחרון. יוחנן
היה אופטימי ובחר באומץ באחד הטיפולים החדשניים שהוצע לו. ההימור היה מאוחר מדי,
אבל יוחנן שמר על צלילותו עד הרגע האחרון.
בן 74 במותו. הותיר אחריו 3 ילדים, 9 נכדים שלו ועוד 6
נכדים של ניבה. איש אוהב ואהוב.
יהי זכרו ברוך.
