שרה פישביין
הוריה
של שרה – שפרה וברוך נוטס - הגיעו לברזיל ממזרח אירופה בתחילת המאה העשרים. שרה
היתה הבת האמצעית בין שלושת הילדים שנולדו להם. האבא נע בדרכים למכור דברי סדקית,
וכשהאמא חלתה, השכנים והאחות הגדולה טיפלו בילדים. כשהאחות התחתנה, נפל העול על
שרה, והיא טיפלה באח הצעיר, ובאמא החולה. היא חלמה להיות רופאה וטרינרית, למרות
שאמא אמרה שנשים צריכות להתחתן וללדת ילדים, לא ללכת ללמוד. אולם, כאשר מורה
אנטישמי נתן לה ציון נמוך כדי שלא תוכל לגשת למבחני הסיום, עזבה בכעס את בית הספר.
כשסיפרה את זכרונותיה, אמרה שלא יכלה לסלוח לעצמה על כך שהפסיקה את הלימודים.
שרה
התחילה לעבוד בחברת תעופה ברזילאית בריו דה-ז'ניירו, ואז העבירו אותה לבואנוס
איירס. בחתונה משפחתית פגשה את לואיס. זו היתה אהבה במבט ראשון. הם חזרו לברזיל, להתחתן וגם כדי לסייע להורים
של שרה. בברזיל נולדו שני הילדים: מאיר וגלאדיס.
מצב ההורים החמיר בהדרגה, והם עברו לגור בביתם הקטן של שרה ולואיס. האב
נפטר כעבור שבועיים, והאמא נשארה לגור בחדר עם הילדים עוד ארבע שנים. מצבם הכלכלי היה מעיק. הם גרו בדירה שכורה ולא
תמיד היה להם כסף לשלם עבורה.
אחרי
מלחמת ששת הימים עלתה האחות הבכורה לארץ, וחברה לקיבוץ ברור חיל. היא הציעה להם
להצטרף. שרה כבר היתה בת 42, מאיר בן 15 וגלאדיס בת 10. המסע ארך כחודש: שבועיים
עד איטליה, ארבעה ימים בנאפולי, ועוד שבועיים באניה אחרת, בדרך לחיפה. על סיפון
האונייה הבחינה שרה ברוזה, בחורה צעירה שנראתה לה בודדה. שרה ולואיס אימצו אותה כבת. ואחרי שנים שרה זכתה
להביא אותה לחופה ולואיס היה הסנדק של בנה.
בינואר
1972 הגיעה המשפחה לארץ, ונשלחה לאולפן בגבעת ברנר. שרה לא הצלחה ללמוד עברית.
וסיפרה שמרוב תסכול כבר רצתה לחזור לברזיל. בסופו של דבר השתכנעה שבישראל צריך
להצטייד בסבלנות. בינתיים הסתבר שאין בברור חיל כיתה עבור גלדיס. למרבה המזל הגיע
ויקטור אלון, שהיה בוועדת הקליטה של בארי. בעקבות הביקור בקיבוץ, החליטו להיקלט.
לואיס השתלב מיד בנגרייה. שרה אמנם לא דיברה עברית, אבל לדבריה "הרגישה בריאה
וחזקה, ויכולה לעבוד בכל מקום". היא התחילה לעבוד בגן "כלנית", לצד
חסידה הגננת, ובהתחלה תיקשרו באידיש. עם הילדים הסתדרה בתיווכו של אשרי נווה. לאט
לאט השתלטה על העברית, והיתה חונכת של ילדים בגן, מטפלת של כיתת צלף, וסייעת לרופא
השיניים. גולת הכותרת מבחינתה היתה העבודה עם הגיל השלישי. היא יצאה לקורס, הקימה
את המועדון והסדנה בבית שליד הנשקיה. וניהלה אותו עשר שנים. בזכרונותיה אמרה:
"מבחינתי, זה אחד הדברים החשובים שעשיתי בחיי."
מטבע
הדברים, שרה ולואיס השתייכו לחבורה הדרום אמריקאית. במשך השנים התרחבו המעגלים: הם
אימצו ילדי חוץ, מתנדבים וחברי גריעינים. הקשר עם ג'ני, דורון ודורית נמשך שנים
רבות. שרה יצרה קשרים רבים עם חברים, הקפידה להשתתף בשמחות כמו אירועי הבר-מצווה,
והיתה שותפה לצער של מחלות ואשפוזים.
כאשר
אחיה הצעיר חלה בסרטן, היא סעדה אותו בבית החולים עד מותו. שם פגשה את עבודת
המתנדבים במחלקה האונקולוגית. כשיצאה לפנסיה התחילה להתנדב שם והתמידה בכך עשרים ושתיים שנים רצופות ,עד גיל 89. היתה
זו תקופה קשה במיוחד, בעיקר בגלל מחלתו של לואיס. כשבעיות הבריאות החלו להקשות על
הנסיעות, נפרדה מהמחלקה במסיבה מרגשת שערכו לכבודה. עכשיו היה לה זמן לעצמה. היא
התחילה לסוע למועדון במועצה, והתאהבה בעבודות הפסיפס. כשהנסיעות הכבידו עליה,
המשיכה ליצור במועדון יובלי גיל, ובבית.
שרה
ולואיס הקימו בית חם ותומך לילדיהם, והיו סבים אוהבים ואהובים ליאיר, תכלת וליאל.
הם לקחו את הנכדים לטיול שורשים בברזיל
וארגנטינה. כשתכלת חזרה לבארי כבמבחית, לא היתה בעולם מאושרת משרה. לפני חודשיים
וחצי זכתה לנין ראשון : לביא, בן ליאיר ושיר.
כשלושה
חודשים לפני השביעי באוקטובר שרה חלתה מאד, וזכתה לטיפולה המסור של סודהה, שליוותה
אותה עד רגעיה האחרונים. גלאדיס באה לגור איתן ולעזור. לקראת חג המשק הגיע גם
ליאל. יחד היו בממד 22 שעות, עד ארבע בבוקר של יום ראשון. הם פונו עם שיירה שיצאה
בהליכה דרך הכביש של משמר הגבול. שרה נסעה בקלנועית אחרי חנה'לה, נפגעה מרסיס ירי,
ופונתה לבית החולים סורוקה בחמש וחצי בבוקר.
תכלת
ודור נחשבו לנעדרים 10 ימים. אין לתאר את שברון הלב כשנודע דבר הרצחם. המשפחה
הקטנה התכנסה יחד: גלאדיס ושרה קיבלו דירה בנתניה, קרוב למאיר ואניטה ולנכד יאיר.
בדצמבר קיבלה שרה התקף לב, היתה מאושפזת בבית חולים כחודש, ומשם עברה לדיור מוגן.
גלאדיס שכרה לידה דירה אך רצתה לחזור לבאר שבע.
שרה שמחה מאד כשהתאפשר לה לעבור לחצרים. נדמה היה שהחזרה לקיבוץ הפיחה בה
רוח חיים, אבל הגוף כבר נחלש. אחרי אשפוז קצר בבית החולים חזרה לביתה, ושם
זכו כל בני המשפחה להפרד ממנה. היא בחרה
למות בבית, ביחד עם הקהילה שבתוכה הרגישה אוהבת ואהובה.
בראיון
לספר "סיפורי חיים", אמרה שרה: " אמא שלי היתה אומרת: אין לי מה
להוריש לכם, חוץ מדבר אחד – תעזרו לזולת . חיי בברזיל היו קשים, אבל כשאני בוחנת
את הקשיים האלה, בייחוד בילדותי, נראה לי שהפקתי מהם את הדברים שחיזקו אותי, נגעו
בליבי ועשו אותי למה שאני".
חייה
של שרה הם סיפור של נתינה צנועה, חמה, ונדיבה. בת 95 במותה. יהי זכרה ברוך
