נועם פרומקין

נועם, בנם הבכור של ארקה ורותי פרומקין, נולד בה' באייר, תאריך סימלי מתאים להיותו דור שישי בארץ. כנהוג בקיבוץ של אז, הגיע מבית חולים הישר אל בית התינוקות. שנה וחצי אחריו נולדה אחותו אורלי, ואחריהם ענת ועודד. נועם היה בבת עינו של ארקה: ילד יפהפה, אוהב ספורט כמו אבא. כשנכנס לגן שקד, זכה להתחנך אצל הגננת המיתולוגית רבקהל'ה. הוא אהב לצאת לטיולים בחצר המשק ובשדות. הכלבה המשפחתית אהבה לבקר את נועם בגן, וביומה האחרון נרדמה תחת מיטתו למנוחת עולמים. ידעה גם היא היכן כל הטוב. במלחמת ששת הימים, ביקשה המטפלת גאולה לדעת מי הם הילדים הכי אמיצים, שיהיו מוכנים לישון בגן במקום במקלט. נועם היה בין ששת האמיצים שהתנדב מיד, אבל מדי פעם היה בורח הביתה, ביום או בלילה, לפי מה שהתחשק לו.

לעיתים קרובות היה נכנס באמצע השיעור של כיתת דרור, כי היה צריך משהו מאבא ארקה שבדיוק לימד תנ"ך או היסטוריה.

נועם היה בן כתת שיטה שובב ונוכח. חדרו בגיל הנעורים ובמהלך הצבא היה מגנט ומרכז חברתי. בו בילו החברים שתו קצת, עישנו נהנו מהחיים. ולכן, כולם היו מוזמנים חוץ מאורלי, אחותו. עליה נאסר במפורש להכנס. עם זאת, נועם היה ילד משפחתי. הוא אהב את הטיולים המשפחתיים, את ארוחות הערב והשבת שבו אמא תמיד שאלה : נו נועמק׳ה, מה אתה מזמין? את ענת, אחותו הצעירה ממנו ב- 8 שנים, היה לוקח על הכתפיים, וקורא לה "מצחיקולה" אם שיבשה מילים. עם אבא ארקה חלק נועם את אהבתו לכדורגל: שניהם היו אוהדים נלהבים של הפועל בארי, ומדי שבת הקפידו לצפות במשחק. נועם אהב לשחק כדורסל, וחולצתו נשאה את המספר 6 .כנער, ואדם בעל נפש עדינה ורגישה, מוסיקה היתה חלק בלתי נפרד מאישיותו. נועם ניגן בגיטרה, והיה שר שירים שכתב והלחין. נועם התגייס לחטיבת גולני וסיים את הטירונות. לאחריה חווה קשיים שהתבררו בהמשך כהתפרצות מחלה איתה נאלץ להתמודד כל חייו. למרות הקשיים נועם סיים את תקופת שירותו הצבאי. לאחר שהשתחרר עבר

להתגורר בדירה בתל אביב. שם פגש ובילה בחברת מוזיקאים ואמנים, אליהם התחבר באופן טבעי. לפרנסתו הכין במו ידיו סנדביצ׳ים מעולים אותם מכר ברחבי העיר. למרות הקשיים שהכתיבה המחלה, היתה זו תקופה טובה שנועם אהב להזכר בה. עשר שנים עברו עד שהחל תהליך שיקומי מותאם למחלה. במהלכן – ולאורך עשרות שנות ההתמודדות הקשה עם המחלה – סייעה לו אורלי אחותו האהובה בכל הנדרש. דאגתה לו הייתה אינסופית, ונוצר ביניהם קשר מיוחד במינו שנמשך עד יומו האחרון.

כששב לקיבוץ, אבלום סייע לנועם להשתלב בעבודה. גם בהמשך, תמיד נמצאו חברים שיתנו יד ויאפשרו לחצות את המכשולים. נזכיר רק את מי שכבר אינם איתנו: מרדכי נווה, דוד כהן, יוסי אפטלון, ומני גודארד שהיה חבר קרוב של המשפחה . היו עוד רבים.

נועם היה מגיע לעבודה בדפוס מצוחצח, לבוש היטב. הוא אהב לפנק את העובדים בפיצוחים ושוקולדים שקנה במיוחד לצורך זה. בכל בוקר נפגש עם בשמת בחיוך וחיבוק. קשר חם וחברי נרקם ביניהם וזו הפכה עבורו לדמות מרכזית, עד ליומו האחרון.

בכלל, נועם אהב לפנק גם בחוג המשפחה והחברים. היה לו קשר מיוחד עם כל אחייניו ואחייניותיו, עליהם הרעיף מתנות ואהבה, תוך הקפדה על חלוקה שווה וצודקת של הפינוקים. הקשר איתם הסב לו אושר רב, והם מצידם ראו בו משהו בין דוד לאבא.

אהבתו לספורט לא דעכה עם השנים: הוא היה חלק משמעותי ובלתי נפרד מ"הפועל בארי", היה מכין להם סנדוויצ'ים משובחים לכל נסיעה, ודואג לכל צרכי הקבוצה באהבה ומסירות אין קץ. נועם אהב אוכל טוב, מוסיקה משובחת, ואהב לשתף את החברים ובני משפחה באהבותיו: מזמין למסעדות, קונה כרטיסים להופעות של זמרים, מביא דברים מיוחדים לפיקניקים וטיולים בשדות הקיבוץ, ובביקורים של ענת היה יוצא איתם לטיולים ברחבי הארץ. במיוחד אהב לצאת לטיולי צפרות עם אמא רותי, לעשות איתה הליכות בוקר בקיבוץ, ולשבת ולשוחח איתה על כל נושא שבעולם. נועם טיפח את הבית שלו, והיו בו יצירות אמנות מקוריות של אמנים מגוונים: קדישמן, חברו אודי פלד, ושל דודה לילי ודוד הדר. וכמובן, של ענת אחותו המצחיקולה. לפני כשנה וחצי התגלתה אצל נועם מחלה קשה, איתה התמודד בצורה מעוררת השראה. הרווחה ומרפאת בארי טיפלו בו במסירות אין קץ ואהבה גדולה.

בסיום הטיפולים הוכרז כבריא, והתחיל להתאושש. אז הגיע השביעי באוקטובר. נועם חזר מהליכת הבוקר הקבועה שלו, והלך מיד לביתה של אמא. הוא דיבר עם האחים בטלפון מהממ״ד לאורך כל היום, ודיווח על המצב. באומץ וקור רוח הציל את רותי, שמחבלים הציתו את ביתה. הם נמלטו לממ"ד של דירה שכנה, ובסופו של דבר התפנו יחדיו באישון לילה לעין גדי. אבל נפשו הרגישה לא יכלה להכיל את הרוע, והמחלה הקשה פרצה שוב בצורה אלימה.

נועם נאבק בנחישות. הוא התמיד להגיע לעבודה מעין גדי למלון דיוויד ככל שיכול היה, ובמאמצים רבים. בתוכו היה מודע לסוף המתקרב. ענת הגיעה במיוחד כדי להשתתף בתלאות הדרך. שמונה חודשים ליוותה אותו לטיפולים באהבה, דאגה, ומסירות לכל דבר ועניין.

נועם עשה את ההכנות לקראת המעבר לחצרים, אבל גם דאג לכתוב צוואה. עיקר דאגתו היתה לא להכביד על אחרים, ולא לפגוע באיש. גם בשעתו הקשה ביותר לא ביקש לעצמו דבר, ובכל ביקור רק דאג לשאול כל אחיין ואחיינית אם הם זקוקים למשהו. בבית החולים, השתדל לא לפנות לאחיות כדי לא להפריע להן בעבודתן. תמיד ענה לשואלים "הכל בסדר" ולא השמיע אף תלונה אחת. בימים האחרונים נחלש במהירות, אך זכה להיפרד מבני משפחתו שהקיפו אותו באהבה רבה כל שעות היום והלילה. בשביל המשפחה, נועם היה לוחם אמיץ, אלוף האלופים, גיבור הגיבורים.