מרדכי נווה
מרדכי נולד ברומניה בעיר יאש ב 24/6/1947. הוא היה ילד שני לראובן ופנינה סימון, ניצולי שואה, ששרדו את התופת.
אח קטן לדבורה, שנהגה לכנותו "אחי הגדול," בשל ממדי
גופו ועוצמתו הפנימית. כבן למשפחת כהנים, מרדכי זכר היטב את בית הכנסת של ילדותו .
כל חייו בישראל הוא התגעגע אל הגשם והשלג של רומניה. הוא נהג לספר לילדיו ולנכדיו על
העוני בו גדל, איך כילד הלך לא פחות מקילומטר עם דלי על הכתפיים כדי
לשאוב מים מן הבאר, או על ההתרגשות שאחזה בו ביום שאביו לקח אותו אל השוק
וקנה לו תפוז. כל חייו בישראל התגעגע אל הגשם והשלג של רומניה.
לפני מספר שנים גם ארגן למשפחה שהקים טיול
שורשים לעיר הולדתו.
ב1959 עלתה משפחת סימון
לישראל והתיישבה בבאר שבע, שם נולד הבן יהודה. האב ראובן עבד בסולל בונה ופנינה עבדה כתופרת.
בגיל 13 עבר מרדכי לקיבוץ
בארי והצטרף לכיתת "ברוש" של עליית הנוער. הוא חגג בר מצווה פעמיים: בעלייה לתורה מסורתית עם משפחתו ובטקס
קיבוצי עם בני כיתת ברוש שהפכו כמעט משפחה
ב1967- התגייס מרדכי לחיל הים. הוא היה צוללן
במחזור י"ג, ושירת שלוש שנים כמכונאי בצוללת. שם רכש חברים שליוו אותו כל חייו
ורק להם היה מותר לקרוא לו מוטי. את שם משפחתו עברת ל"נווה" על שם מפקד נערץ מחיל הים. במהלך שירותו אמור היה להשתתף
בהפלגה האחרונה של הצוללת דקר, אך שמו לא עלה בהגרלה. רבים מחבריו נספו ומרדכי
השתתף במאמצי החיפוש.
עם שחרורו מהצבא יצא מרדכי
ללמוד הנדסאות בניין ברופין, אך מהר מאוד נענה לבקשת הקיבוץ לחזור ולנהל את ענף
הבנין, וכך הפסיק את הלימודים רגע לפני הסיום. בהיותו איש מעשה וחזון, ריכז את
הענף במשך חמש-עשרה שנים. במהלך שנים אלו נבנו חדר האוכל החדש של הקיבוץ, בית העם,
והבתים הורחבו ללינה משפחתית. היו פרוייקטים נוספים כמו אולם הספורט, הקמת האמפי
ובניית הממ"דים.
תמיד היה מעורב עד רמת
הפרטים הקטנים – ביצועיסט ופרפקציוניסט שידע לעמוד על דעתו וגם להתעקש עליה, ויחד
עם זאת לשמור על יחסים נפלאים עם כולם, כולל העובדים הבדווים מרהט והפלסטינים
מעזה.
את מאירה אשתו מרדכי הכיר
עוד כנער בקיבוץ, הוא היה עולה חדש, היא בת קיבוץ צעירה ממנו בשנה, מלכתחילה לא נרשמה חיבה יתרה בין
השניים. מרדכי היה ברדקיסט גדול, מה שעצבן מאוד את מאירה המסודרת. רק אחרי שהשתחררו מהצבא ושבו לקיבוץ, פינו הריבים הנושנים את מקומם לאהבה גדולה. מרדכי ומאירה התחתנו בערב ל"ג בעומר .1970 שנה אחר כך נולד בנם הבכור, אשרי. אחריו נולדו גיתית, אלעד ובן הזקונים דותן. מרדכי היה אבא חם ומעורב
מאוד, ובהמשך גם סבא נהדר לשמונת נכדיו: עמית, לינוי, שקד, הילה, ארז, דרור, אגם
וכליל.
תמיד יזם וארגן ימי הולדת
ומפגשים משפחתיים, והשקיע מחשבה ותכנון בכל הפרטים. איש משפחה למופת ובן זוג אוהב.
כאשר מאירה נאבקה במחלת
הסרטן, מרדכי נאבק איתה. הוא עשה כל שביכולתו לתמוך ולסעוד אותה בשנותיה האחרונות.
ביולי 2000 נפטרה מאירה, ומרדכי ביקש לכתוב על המצבה "יש בי אהבה והיא
תנצח".
לאחרונה חזר מרדכי לפעילות
החביבה עליו, הנגרות, וניהל את ה"נגריאטריה:" פנסיונרים מהקיבוץ היו בונים צעצועי עץ ומעבירים אותם ל"בית איריס"
וחברי הגיל השלישי היו עושים את הגימור לפני ההעברה לחנות המקומית
"שי-לי".
בבוקר שבת, 7 באוקטובר
2023, היה מרדכי בביתו. כשקראו לחברי הקיבוץ לנעול את הממדים, מרדכי הדריך חברים
בטלפון כיצד לעשות זאת. כשנודע לו כי יש מחבלים בביתה של יונה והיא לא מצליחה
לסגור את הממד, יצא אליה בלי לחשוב פעמיים. מבחינתו לא היתה אפשרות אחרת. בדרכו אליה
לא רחוק מביתה, נתקל במחבלים, נפצע ונהרג. גם יונה נרצחה באותה שבת.
מרדכי היה איש גדול בגוף
ובנפש, וכך גם החלל שנותר בלכתו.
בן 76 במותו.
יהי זכרו ברוך.
