רחל צייג
רחל צייג
נולדה
בבגדד, בשבת חנוכה 1925
נפטרה בבארי 27.4.2023
רחל היתה הבת הראשונה שנולדה לפרחה ומנשה צייג, אחרי שלושה בנים. אביה שמח שסוף סוף נולדה לו בת, כי רק מי שיש לו ילדים משני המינים יכול להכנס לגן עדן. האבא היה צורף, ובהמשך עבד כחשמלאי ולימד ילדים בבית הכנסת. הפרנסה היתה בדוחק, והחיים היו צנועים. הם גרו בשכונה מעורבת של יהודים ומוסלמים, בבית עם שתי קומות וחצר פנימית, והאמא ניצחה על הטיפול בבני משפחה רבים: שמונה בנים ובנות, החמות, אשתו וילדיו של האח הבכור. מדי פעם נוספו בני משפחה רחוקים, וגם אלמנה עם שלושה ילדים. רחל אהבה במיוחד את לילות השבת החמים, כשהיו עולים לישון על הגג, לאור הכוכבים. הבנים הלכו ללמוד, או להתרחץ בנהר החידקל. הבנות נשמרו בבית, ולמדו לקרוא רק בחסדי הבנים.
שניים
מהאחים הגדולים של רחל כבר הגיעו עם תנועת החלוץ לארץ ישראל. יעקב היה בהכשרה
בקיבוץ בית אורן, התנדב לצבא הבריטי, נפל בשבי בבנגזי והיה במחנה שבויים בגרמניה
עד סוף המלחמה. נעים גר בחיפה וניהל את הקשר עם יעקב. הילדים הצעירים נשארו בבית, וביניהם רחל , נערה צעירה ומרדנית, שלא הסכימה להתחתן בשידוך. ההורים לא
הרשו לה להצטרף לתנועה, אבל אחרי הפרהוד הסכימו שתעלה לארץ ישראל. שנה וחצי חיכתה
לדרכון. בינתיים דאגו האחים לסרטיפיקט. ב-1943, בגיל 17 וחצי, עלתה רחל לבדה על משאית
שהובילה אספקת דגים לצבא הבריטי בארץ, ונסעה 40 שעות דרך רבת עמון ויריחו עד
לירושלים. "השארתי מאחורי את החושך", אמרה.
את
הלילות הראשונים עשתה אצל הדודה בעיר העתיקה בירושלים, אבל שוב היתה צריכה להמלט
משידוך, ונסעה אל בית אחיה נעים בחיפה. לימים, הביאה את בנו אפי לקיבוץ, והוא
השתלב בקבוצת במעלה. רחל גרה אצל נעים כחצי שנה, ושוב התעוררה מרדנותה מול
נסיונותיו לפקח עליה. היא ארזה את מעט חפציה והלכה לחפש מקום אחר. כשהגיעה למטבח
הפועלים, מצאה חדר פנוי אצל אחת העובדות, וגרה איתה כשנתיים וחצי. היא עבדה בהכנת
האוכל וגם בדלפק ההגשה. כך התוודעה אל חברי הגרעין העירקי שהתגבש באותם ימים, ויחד
איתם יצאה להכשרה בקיבוץ אלונים. רחל אהבה את ההווי המיוחד, את ערבי השירה בציבור,
ואת הטיולים בשבילי הארץ.
ב-1946
קיבל הגרעין החלטה להצטרף לקבוצת בארות. רחל הגיע לגדרה ובאותו היום כבר נסעה
לנחאביר. היו במקום מעט בחורות, והמגורים היו מעורבים. רחל גרה עם יצחקי והספריה
שלו, ואמרה "שם היה אפשר לסמוך על הבנים". היא עבדה במטבח. יחד עם מנוחה
בישלה על מדורה, והכינה מה שאפשר מאבקת בשר, אבקת ביצים, מעט לקרדה, וקצת ירקות. למרות התנאים הקיצוניים,
רחל תארה את הימים האלה כימים היפים של חייה
את
מיכאל הכירה בנחביר, ועד מהרה פרחה האהבה. אולם, ב-15 למאי 1948 התרחשה ההפגזה על
נחביר, והוחלט לפנות את רחל ומנוחה שהיו בהריון. יחד נסעו בלי אורות בלילה החשוך,
ובקיבוץ דורות נפגשו עם שיירת האמהות והילדים שפונו מיד מרדכי. לפנות בוקר הגיעו לגדרה בתחושה קשה של פליטות. אחרי
שנתיים בנחאביר, רחל חשבה שבגדרה יותר מפחיד בגלל הפריצות והגניבות של ערביי
הסביבה.
מאירה
נולדה בגדרה, בחורף 48. 8 התינוקות שנולדו באותה שנה, והיו עתידים להיות כיתת
"דרור", שוכנו שניים יחד במיטות הגדולות שנרכשו עבורם. החינוך המשותף
היה נוקשה וספרטני. מותר להאכיל רק כל 4 שעות, בתום תקופת ההנקה אין ביקורים במשך
היום, ובוודאי לא בלילה. רחל התקשתה מאד להשלים, ומדי פעם היתה מתגנבת לבית הילדים
לראות שהכל בסדר, ואולי לסגור תריס ולכסות. בינתיים נולד יונתן. שנה אחר כך רחל
ומיכאל נפרדו.
היתה
זו תקופה קשה. רחל היתה האמא החד-הורית הראשונה בקיבוץ הצעיר, ומטבע הדברים עמדה
בפני קשיים יחודיים בכל הנוגע לילדים. אבל תחושת השותפות והבית היתה חזקה ועזרה לה
לשמור על המבט המציאותי, העצמאי והרענן שליווה אותה גם בתחומים אחרים. כשהייתה
מחסנאית נלחמה על זכויות החברים לגרביים ומעיל, ואפילו מכנסיים חמים. יצאה לקורס
תפירה של חזיות וחגורות בטן, והיתה תופרת עילית עם תור ארוך של חברות הממתינות
לשמלה אחת, פעם בשנה. רחל המשיכה לעבוד במתפרה עד גיל 90, כשעיניה בגדו בה. וכל
השנים, כמו אמה בבגדד, אהבה במיוחד להאכיל את כל בני המשפחה לדורותיהם, איש איש
והמאכל האהוב עליו - מקניידלאך ועד קובה - ואינסוף עוגות שאין כמותן. היא אהבה להשתתף
בצעדות, ללכת לטיולים, לצאת לקניות ולבלות עם חברות, וכמובן לתת מתנות בכל ימי
ההולדת המתרבים והולכים. יחד עם הנכדים ראתה כדורגל, קיללה פוליטיקאים בעירקית עסיסית,
הדביקה בצחוקה המתגלגל, ובכתה עם היפים והאמיצים ועם הסרט המצרי של יום שישי – זכר
כמעט יחיד לעולם שממנו באה. הצער הכבד על מותה של מאירה כאילו הכפיל את כוחה להשקיע את עצמה בטיפוח הקשרים המשפחתיים
עד
ימיה האחרונים, הצליחה לשמור על חיוניות, הומור ואופטימיות. באהבה גדולה התעניינה
בחברים ובני משפחה, והביטה על קשיי העבר בחיוך סלחני. בספר שערכה עם ניבה ליום
הולדתה השמונים, סיכמה: "מי שרצה לחיות אז בקיבוץ, היה צריך לוותר על המון
דברים, קטנים כגדולים. היה צריך הרבה כח רצון ואמונה. לי היה ברור שאם אני לא
מתחייבת, אין לי מה לעשות בקיבוץ. כנראה שהייתי בנויה מהחומרים הנכונים שאיפשרו לי
לחיות ולאהוב את החיים האלה".
רחל
הותירה אחריה משפחה גדולה שזכתה לאהוב אישה מלאה נחישות ושמחה עד יומה האחרון.