חסיה דר
נולדה
30.6.1935 בתל אביב, נפטרה בביתה בבארי 1.3.2023
חסיה
היא בתם השנייה של שושנה ומרדכי דורף. היא נולדה וגדלה בתל אביב הקטנה, בצריף
ברחוב צ'לנוב, שהיו בו שני חדרים עם שירותים בחצר. חשמל עוד לא היה. המשפחה קיימה
אורח חיים חילוני צנוע, וחסיה סיפרה שאף פעם לא היה מחסור. משפחתה העניפה של האמא
גרה בנווה צדק הסמוכה. רבים מבני המשפחה הצטרפו ל"הגנה", ולא מעט הצטרפו
להתיישבות העובדת: דוד אחד היה עם טרומפלדור בתל-חי, דוד אחר היה בין מקימי
תל-עדשים, והדודה יוכבד הייתה בין מייסדי רביבים.
חסיה
למדה בבית הספר ביאליק. כמקובל, בילתה הרבה בים ובגלידה ויטמן, ובגיל 10 הצטרפה
לסניף הנוער העובד. באחד במאי צעדה עם החבר'ה ברחובות תל אביב, ושרה שירי פועלים
כמו "מסבלות גורל פרוע".. אך טבעי היה להמשיך את לימודיה בבית ספר
חקלאי, "נחלת יהודה". שם התאהבה לראשונה במשתלה ובגידול כריזנטמות
ועציצים, אהבה שתלווה אותה כל חייה. עם
סיום בית הספר הייתה צפויה ללכת ללמוד גננות בסמינר לוינסקי, אלא שבאחד הימים
הגיעו לבית הספר כמה בנים מהכשרת "במעלה", וחיפשו בנות יפות שתצטרפנה
להכשרה. חסיה הכירה אותם מהסניף הנוער העובד ברחוב דוב הוז בתל אביב, כי היו שנה
מעליה בקן. היא התלהבה מיפי הבלורית והתואר, מהריקודים והשירה, והצטרפה להכשרה
למרות התנגדות ההורים. כך הגיעה בגיל 16 לקיבוץ בארי.
בקבוצת
במעלה היו כ-50 בני נוער שניהלו חיי חברה סוערים. הם עבדו 8 שעות ביום, למדו יום
בשבוע, ואהבו לשיר ולבלות יחד. בגיל 17 התגייסה איתם, ובגיל 18 כבר נישאה ליגאל
אדמתי אך המשיכה לשרת בצבא. חסיה הייתה בת
20 כשנולד ישי, הילד הבכור של "במעלה".
כעבור מספר שנים נפרדה מיגאל, ולימים אמצה את דלית ונצר.
את
קריירת העבודה החלה חסיה בגן הירק. מנוחה קלמר הבחינה שהיא יודעת לנקות היטב,
וגייסה אותה להיות מטפלת בבית הספר. חסיה סיפרה בחיוך: "היה אז שגעון של נקיון
יסודי, מה שעשיתי בכל המקומות היה בעיקר לקרצף את הבית. בכל שבוע הזיזו את המיטות
וניקו הכל, כולל פנלים...". לימים עבדה גם במועדון לחבר ("שוב שגעון של
ניקיון"). תקופה מסוימת הייתה המלווה האישית של יצחק טבנקין שהתגורר באפעל.
היא הלכה איתו לאירועים, הצגות ומפגשים, והכירה את בכירי ההתיישבות העובדת ואחדות
העבודה. שנים אחר כך יצאה לעבוד במחסן ההלבשה של התנועה בתל אביב. היא הייתה בין
החברות הראשונות שהיה להן רישיון נהיגה, ורכב מהעבודה. כשחזרה לבארי נבחרה לרכז את
מחסן הבגדים, ומשם עברה לדפוס. שנים רבות עבדה כמגיהה, ובחלק מהזמן גם הייתה
אחראית על חדר האוכל של הדפוס, ועל ארוחות הלילה של עובדי המשמרות. לאורך השנים
נוצרה הוויה מיוחדת של פנסיונריות שעבדו יחד. שרה רייך וחסיה חלקו חדר אחד, וחסיה
והמשיכה לעבוד ביום או בלילה כמעט עד יומה האחרון.
חסיה
הייתה דמות מיוחדת בנוף המקומי. היא נהגה להגיד בדיוק מה שחשבה, וניהלה את חייה
בדיוק כפי שרצתה, גם אם היה צריך להפוך שולחנות פה ושם. היא אהבה לטייל בארץ
ובעולם, לצאת לסרטים, הצגות והרצאות, לבלות בחברותא. יחד עם חברים קבועים יצאה
במשך שנים רבות לצעדת ארבעת הימים לירושלים. הבית שלה טופח לרמת מוזיאון, והעציצים
היו שם דבר ומקור גאווה לא מבוטל. לשאלה
מה סוד אריכות ימיה, השיבה: "התמדה בדברים קטנים, שמחת חיים וספורט שומרים
עלי". כך הקפידה לעבוד, לצאת
להליכות, לשחות, לבקר את ישי ויעל, להכין עוגות שאין כמותן ולאחר באופן קבוע לשעות
הארוחות בחדר האוכל. למרות הקיטורים העסיסיים שהביעה בקול רועם, ברצינות חמורה
ובחיוך רחב – היא אהבה מאד את בארי.
חסיה
שמרה על עצמאותה בקנאות רבה. לפני כשלושה שבועות נפלה ואושפזה בבית חולים, אך
עדיין תכננה לחזור לשגרה הברוכה ולעבודה בדפוס. לכשהבינה שתצטרך מטפלת, היה נדמה
שהחליטה להיפרד. הותירה בן אחד, 6 נכדים, 10 נינים, וכלה אחת אוהבת שהייתה לה כבת.
יהי
זכרה ברוך.
