חסר רכיב

שלוה חיות

שלוה חיות
-
14.04.1936 - 18.07.2022

שלווה נולדה ביוהנסבורג, דרום אפריקה בשם ברברה. אביה, פיליפ לפטוויץ', הגיע ליוהנסבורג עם משפחתו מאנגליה. משפחתה של האם, רג'ינה, הגיעה לדרום אפריקה מלטביה. שלווה גדלה ביוהנסבורג ובקייפטאון בתקופת מלחמת העולם השנייה. האב היה רופא במחלקה פנימית בבית חולים, ושירת בתקופת המלחמה כרופא בצבא הבריטי בקניה. האם הייתה מורה לפסנתר ונתנה שיעורים פרטיים בנגינה. שלווה אהבה מאוד לשמוע אותה מנגנת. בנוסף היתה האם פעילה בארגון הנשים היהודיות. לשלווה היה אח צעיר ממנה ב- 4 שנים, אדריאן.  לשלווה היו זכרונות מהמלחמה כאשר היו מאפילים את החלונות בבדים שחורים, כדי שהגרמנים לא יראו אורות ולא יזהו את הבתים אם ינחתו מהים.

לאחר שובו של האב מקניה, המשפחה עברה לקייפטאון, שם ניהל האב בית חולים צבאי עד סוף המלחמה. אח"כ ניהל בית חולים של אפריקאים וטיפל בחולי שחפת. האפריקאים העריכו וכיבדו אותו מאוד על מסירותו אליהם, שלא היתה מובנת מאליה באותה תקופה, כאשר בדרום אפריקה שלט משטר האפרטהייד. הוריה של שלווה היו חברים במפלגה הליברלית והתנגדו להפרדה הגזעית, אבל הם לא היו פעילים במאבק. בשכונות שבהן גדלה לא התגוררו שחורים וצבעוניים, וגם בבתי הספר שבהם למדה היו רק ילדים ומורים לבנים. על רקע זה - שלווה היתה בעלת מודעות פוליטית, וניחנה ברגישות לכל אדם באשר הוא.

אחרי מלחמת העולם המצב הכלכלי השתפר, ובבית היתה עוזרת אפריקאית, איתה היה לשלווה קשר חם ואוהב. לאביה כבר היה רכב, ובסופי שבוע וחופשות בילו בשפת הים ויצאו לטיולים. המשפחה היתה חילונית, אך נהגו ללכת לבית כנסת רפורמי בחגים, ולפעמים גם בשבתות. האב צם ביום כיפור, אבל החג הכי חשוב היה פסח. את ליל הסדר חגגו תמיד עם קרובי משפחה וחברים. בבית דיברו הרבה על ישראל, אבל ההורים לא היו ציונים ולא חשבו על עלייה.

שלווה למדה בבית ספר ציבורי לבנות אליו רכבה על אופניים, מרחק של שעה. בבית הספר היו רק ילדות יהודיות בודדות, וארבע מהן היו חברות קרובות.  שלווה אהבה במיוחד שיעורי צרפתית והיסטוריה - וממש לא אהבה מתמטיקה ואת שיעורי האפריקנס, השפה ששימשה את אנשי השלטון הלבנים. השתתפה בהצגות ונהנתה לשחק הוקי וטניס.  כבר אז אהבה במיוחד את החוג לציור שהפך לאחת האהבות הגדולות שלה עד הרגע האחרון. שלווה למדה ספרות אנגלית באוניברסיטה ועבדה תקופה קצרה כעיתונאית בעיתון "קייפטיימס". בהמשך החליטה לנסות את מזלה באנגליה. היא הפליגה באונייה במשך שבועיים, לבדה, והעצמאות הזאת הייתה משהו מיוחד ומרגש עבורה.

שלווה סיפרה כי זו היתה תקופה נפלאה בה עבדה כמורה, והשתתפה בפעילויות של "בית הלל", שהיה מקום מפגש של צעירים יהודים.  הפוסטרים והכתובות בעברית שהיו תלויים על הקירות סיקרנו אותה, עוררו רצון ללמוד את השפה, וכך צמח הרעיון לעלות לישראל. במהלך חופשה בספרד ובצרפת, בהיותה במרסיי, פנתה למשרדי הסוכנות בבקשה לעלות ארצה. הם דאגו לכל הסידורים, וב-1961 הפליגה ממרסיי לחיפה. בין מעט החפצים שהביאה איתה לא ויתרה כמובן על צבעים ובלוקים לציור, ומשום מה סחבה גם מכונת כתיבה.

שלווה סיפרה כי רצתה מאוד להצטרף לקיבוץ בנגב, ונשלחה לאולפן בבארי עם קבוצת עולים שהתארגנה באופן ספונטני, ללא שייכות לתנועה כלשהי. המפגש הראשון עם בארי נחרת היטב בזכרונה: זה היה בחג סוכות, והסוכות שהוקמו ברחבי המשק הקסימו אותה. לאורך השנים החגים היוו עבורה התגלמות של אהבתה לקהילה וליצירה. הוריה של שלווה לא ידעו על עלייתה, והיא סיפרה להם על כך רק כשהייתה כבר בבארי. ההורים לא אהבו את הרעיון, וציפו שזה יעבור ותחזור לחיות לידם. לימודי העברית היו מעולים, אבל תנאי המחיה היו קשים. למרות זאת, היתה היחידה מהקבוצה שנשארה בבארי, בזכות מוטי. מוטי עודד את שלווה להישאר בבארי ולהיות מורה לאנגלית בבית הספר המקומי – הם הפכו לזוג וכעבור זמן הגיעה הצעת הנישואין, ושלווה נענתה בשמחה. הם נישאו בבית כנסת רפורמי ביוהנסבורג. לשלווה תפרו שמלת כלה יפה, ומוטי לבש חליפה.

הבן הבכור, עידן, נולד ב 1963, ואחריו נולדו אשדה, תרזה וצאלה. תקופת הלינה המשותפת היתה קשה לשלווה, שסבלה ממנה מאוד. מוטי מילא תפקיד משמעותי והיה אבא נהדר. שלווה סיפרה כי הילדים הם האושר שלה וההצלחה הגדולה ביותר שלה בחיים. גם לאחר הפרידה ממוטי, השותפות בגידול הילדים המשיכה, ולא ויתרו על ארוחה משותפת בחדר האוכל בערבי שבת. הוריה של שלווה נהגו לבקר לעיתים בארץ, ואמה והצטרפה אליה בבארי זמן מה לאחר פטירת האב. 

לאורך השנים שלווה עבדה בכמה ענפים, והייתה מורה לאנגלית ולציור. תלמידיה קיבלו השראה והוקירו אותה על עדינותה ועל המרחב שנתנה להם לבטא את עצמם. שלווה תמיד ציירה הרבה - בבית, בסטודיו, ב"בית איריס", וב"יובלי גיל" שהיווה עבורה בשנים האחרונות בית אוהב ועוטף. לקראת החגים אף הודפסו ציורים על גלויות ברכה, ונמכרו בכלבו. היא הציגה בתערוכות, ונהנתה לבקר במוזיאונים. אהבה לקרוא, לשמוע מוזיקה, והתעניינה במתרחש בעולם ובבארי. אהבה מאוד להגיע לחדר האוכל, תמיד מטופחת, אלגנטית ואצילית. שלווה היתה גאה מאוד בילדיה נהנתה מאוד מעשרת נכדיה, אהבה את ביקורי הנכדים ונהנתה לשחק איתם. התקופות בהן צאלה נכחה ותמכה היו משמעותיות מאוד.

האובדן של עידן לפני כשנתיים היווה מכה קשה, ומאז פטירתו – הקשר עם סוזי והילדים חיזקו אותה והיו מקור לנחמה. בשמונה השנים האחרונות ליוותה אותה פרינסי במסירות ואהבה אין קץ, והפכה להיות בת משפחה אהובה.

שלווה אהבה מאוד את הקיבוץ ואת האנשים שבו תוך שהיא שומרת על הסגנון האצילי והרגיש שלה. זה היה עבורה בית במלוא מובן המלה.

יהי זכרה ברוך

 

חסר רכיב