רינה הברון
רינה נולדה ב-1925, בתל אביב הקטנה,
ילדה חמישית למשפחת נשרי. אביה צבי היה דמות נערצת ורבת פעלים: עוד ברוסיה עסק
בפעילות ציונית וספורט. הוא ערק מהצבא הרוסי ב-1903 ועלה לארץ ישראל.
ב-1906 מונה להיות המורה הראשון לספורט
של הגמנסיה העברית הרצליה, והאחראי על סדר ומשמעת לתלמידים. היה ממחדשי השפה
העברית בתחום הספורט, וחבר בוועד האולימפי הישראלי. אמה לאה, ממשפחת שכטר בזכרון
יעקב, נפטרה כשרינה היתה בת שלוש. כיתומה מאם, נדדה רינה מספר שנים בין הדודות, עד
שאביה נישא בשנית והיא חזרה הביתה, למציאות של אם חורגת. תמיד היתה אסירת תודה למשפחה
המורחבת, וגילתה ענין מופלג בתולדותיה. לבקיאותה בגניאולוגיה המשפחתית נודעה
חשיבות מעשית והיא ידעה לספק הוכחות על המוצא היהודי של אלה מהם שהסתבכו עם
הרבנות.
השנים הדרמטיות החלו סמוך לסיום לימודיה
בגימנסיה הרצליה. "בכיתה י"ב הגיעו אלינו שליחים של הפלמ"ח... זה
היה ב–43. אמרו שהמצב קשה, ויותר חשוב להתגייס. מכל הכיתה רק אני התגייסתי. קיבלתי
רשות מאבי, בתנאי אחד - שאני אעשה את הבגרות. הייתי בפלוגה ד' של הפלמ"ח ליד
קיבוץ בית השיטה, עבדנו בקיבוץ 3 ימים ו-3 ימים עסקנו באימונים. וכל פעם שהיתה
בחינה נסעתי להיבחן". כך נבחנה גם יכולתה לשלב את שאיפותיה האישיות עם רוח
התקופה והצורך הקולקטיבי.
אחרי השירות בפלמ"ח הצטרפה לגרעין
התיישבותי של הצופים בבנימינה. היא עבדה כמשרתת אצל משפחת דנטה. את התקופה הזו היא
פוטרת בטון ענייני: "היה צריך להתפרנס, וזה מה שהיה". רינה היתה בין
חמשת הבחורות שהשתתפו בליל העלייה לקרקע לנחביר, כחלק ממבצע יא' הנקודות. בסוף
1947 יצאה עם איזי לקורס אלחוטנים ברחובות. כשחזרו, גרו יחד בבית הבטחון והחביאו
את מכשיר הקשר במזוודה רגילה למראה. היא מספרת: "במלחמה הייתי במצב לחוץ
במיוחד... קלטתי את הידיעה שגוש עציון נפל, את פינוי הילדים מיד מרדכי. לא סיפרתי
לאף אחד, כדי לא להוריד מוראל של האנשים. בלעתי בבטן את כל הדברים הקשים.... לא
דיברנו על האפשרות שהצבא המצרי יבוא. לא ציפינו לכלום.
פשוט חיינו מיום
ליום... מעין קבלת מציאות שהיתה בכל הארץ. ברור שנשארים,
ברור שממשיכים".
והיה גם הסיפור המיתולוגי, איך רינה יצאה לטייל בשדות והשייח' אבו מועליק הציע
למא"ז לקנות אותה בתמורה ל-400 לירות.
אחרי המלחמה הרגישה רינה צורך להתרחק
מעט, ויצאה ללימודים. צעד מפתיע במיוחד על רקע התקופה: המעטים שיצאו אז ללמוד
נשלחו מטעם הקיבוץ למקצועות פרקטיים כמו חקלאות, דפוס או חינוך, ואילו היא למדה
ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה באוניברסיטה בירושלים. היא גרה אז אצל ההורים של אברהם
(היילברונר, לימים הברון) עוד לפני שהשניים הפכו לזוג. ב-1952 ערכו חתונה צנועה על
גג הבית של ההורים, קיבלו במתנה מצלמת קולנוע ביתית, וכדרך הימים ההם מסרו אותה
לקיבוץ.
דודו, הבכור, נולד ב1953, ואחריו שושן,
אביב ולילך. הילדים גדלים לקול תקתוק מכונת הכתיבה של רינה, וב-1972 כבר הסכים
הקיבוץ לאפשר לה 3 ימים בשבוע כדי להתמקד בכתיבת ספריה. במהלך השנים כתבה 17
ספרים, מהם 5 ספרי לימוד, ואהבה להגיד שבסופו של דבר הכתיבה הפכה לענף נושא רווחים
נאים. במקביל, היתה מורה ומחנכת, עבדה בחדר עיון ובספריה, הדריכה טיולים, הקימה את
אוסף העתיקות והיתה רכזת תרבות בקיבוץ ובמועצה. ראוי להעיר כי בתקופה זו היה לה
"אוטו מהעבודה", והיא אולי היחידה בין הותיקות שנהגה באותם ימים.
עם שיפור המצב הכלכלי של בארי, החלו גם
הנסיעות לחו"ל. רינה ואברהם לא היו בין הראשונים בתור, אבל ביסודיות
האופיינית להם הפכו את הנסיעות לפרויקט. יחד ולחוד ועם בני המשפחה ערכו למעלה מ-40
מסעות, וכל ערב הקפידו לרשום ביומן את הרפתקאות היום.
רינה אהבה את הקיבוץ והיתה גאה בו. במבט
לאחור היא מסכמת בלשונה הלקונית: "היו שנים קשות ללא ספק. אבל, לפחות לגבי,
חסרות תחליף. עשינו משהו שהיה חשוב, שצריך לעשותו. אם היו קשיים, אז התגברנו."
באותה רוח עניינית, תמיד בנוכחות מלאה כאן ועכשיו, חצתה את חייה –
מקפידה לשלב את האישי בלאומי, את המשפחתי בקיבוצי. כך למשל היא ואברהם אימצו לביתם
במשך השנים ילדי חוץ רבים ומתנדבים מחו"ל. משפחתה היתה לה מקור גאווה וכבוד.
לשאלה "מה שלומך?" היתה מספרת בשמחה על שלומם של הילדים הנכדים והנינים.
רינה נהנתה מבריאות מלאה כל חייה. לפני
כשנתיים שברה רגל ונאלצה להשלים זמנית עם הצורך במטפלת. אולם, תוך משמעת עצמית
קפדנית ופיזיותרפיה עיקשת הצליחה באופן מרשים לחזור לעצמה. היא שמרה על עצמאותה
בקנאות, ועד יומיים לפני פטירתה עוד נהגה בקלנועית. עקבה בעניין אחרי המתרחש בארץ
ובעולם, היתה מעורבת וקשובה וידעה לכוון ולייעץ לצאצאיה הרבים.
היא עצמה את עיניה מוקפת באהבתם של 4 ילדים, 11 נכדים, 6 נינים, ובעלה אברהם. 71 שנות הזוגיות שלהם, מהן 69
כנשואים, הן מופת לאהבה, חברות, וזוגיות שיוויונית.
יהי זכרה ברוך.
