נעמי שוורץ
נעמי
נולדה לזאב ואסתר ברודסקי, משפחה פועלית עם תודעה מרכסיסטית. הם הגיעו כחלוצים
מדובוסר שברוסיה, חיו בחיפה בחבורת פועלים, ועברו בהמשך לקריית חיים הפועלית עם
שלושת ילדיהם: מרדכי, רותי ונעמי. האם היתה עקרת בית. האב עבד בחברת ציוד חקלאי,
והיה מפקד ההגנה בקריות. אנשי הדור ההוא לא הרבו בדיבורים. הם היו עסוקים בתקומת
ישראל בארצו, והילדים גדלו בחוץ ושיחקו על
פסי הרכבת. מתחת למיטה היה חבוי מכשיר קשר, ובחצר היה סליק שכוסה באבן גדולה, אבל
הילדים לא ידעו דבר והתקשו להבין מה הבריטים מחפשים בבית, או שהאנשים המוזרים שהתגנבו הביתה בלילות היו מעפילים.
נעמי היתה ילדת פרא, שאהבה מאד לקרוא והעתיקה בכתיבה תמה אינספור שירים וסיפורים
שאהבה במיוחד. כשסיימה את כל ספרי הילדים בספריה, קיבלה אישור מיוחד לשאול בספריית
המבוגרים.
בגיל
16 התאהבה נעמי באחד מהחברים של אחיה, חיים אטלס, בן גבעת השלושה. כשהיתה בת 18
נישאו ועברו לקיבוץ. נעמי עבדה במשתלה ואחרי תקופה קצרה וסוערת (היו אלה ימי
הפילוג בתנועה הקיבוצית) יצאה ללמוד בסמינר, והתחילה לעבוד כמורה. באחד הימים הגיע
ג'יפ צבאי ולקח את חיים למילואים. נעמי יצאה לסרט בתל אביב. וכך היא מספרת:
"כשיצאנו ראיתי מולי שתי חברות מגבעת השלושה. הן אמרו: נעמי, בואי איתנו
לאוטו. מיד הבנתי". חיים נהרג כשחצה עם חבריו את הגבול כדי לעדכן את המפות
ערב מבצע קדש, ועלה על מוקש ליד ניצנה.
נעמי
היתה בת 23. היא עזבה את ההוראה והתחילה לעבוד במטבח. היו אלו שנים פרועות
ועצובות, ואז נסעה לבת דודתה באמריקה. נעמי התחילה ללמוד ספרות באוניברסיטת ניו
יורק, עם מלגה לסטודנטים זרים. באחת המסיבות פגשה את לארי שוורץ הקנדי. הם החליטו
להתחתן ולחיות בישראל. נעמי מספרת: "שלוש פעמים לארי ניסה להתאקלם בארץ ולא
הצליח. אלו היו שנים קשות. בינתיים אביבה, דונדי ורוני נולדו בקנדה, וקני נולד
בארץ." ב-73, כשערוץ ה-CNN שידר תמונות כאילו הלבניות של חיפה עולות
באש, אספה נעמי את ארבעת ילדיה וחזרה לארץ, לבית ההורים.
מקץ
שנה עברה המשפחה לנווה מגן. לארי חזר לקנדה, ונעמי פרנסה בכוחות עצמה את ארבעת
הילדים. כשהגיעה ההצעה להיות מורה שכירה בבארי סיכמה עם הילדים לבוא לחודש נסיון.
היא מספרת: "ידעתי שאני לא יכולה להביא את רוני איתנו, הרי באתי כמורה שכירה.
הייתי חייבת למצוא לו מקום במהירות הבזק, ולמזלי התקבל למוסד שרק נפתח
בשרון". שנים רבות היתה נעמי נוסעת לשם מדי שבוע. רק בשבועות האחרונים לפני מותו הועבר
לעלי נגב, ושם נפטר בגיל 42.
נעמי היתה
המחנכת המיתולוגית של כיתת חרוב, מכיתה ב' ועד שנת בר המצווה. אחר כך הקימה את המרכזיה הפדגוגית של בית הספר
המקומי, והדריכה מורות צעירות גם בשדרות ולקיה. במקביל, התנדבה לנקות את השירותים
הציבוריים, כדי שלא תהייה אוכלת חינם. בהמשך יצאה לעבודת חוץ באפעל וריכזה את הקורסים
לנקלטים ואת התיכוניה. נעמי הכינה חומר באנגלית ובעברית על הקיבוץ, ערכה את עיתון
הילדים "פשוש" וכתבה כמעט לבד את גליונות העיתון "טבע
הדברים". שנים רבות עבדה במטבח, ומשם עברה למשתלה, שם עבדה עד לאחרונה.
נעמי
אהבה את הארץ ואת בארי - על אף הקשיים, החולשות והפרדוכסים המובנים. כאן מצאה
מנוחה, והקימה בבית ובגינה אי של יופי. דבר לא נעלם מעיניה, אך דברי הביקורת היו
שנונים ומצחיקים. לפעמים משולבים בקורטוב או יותר של התרסה, ותמיד שופעי הומור, תיאורים
צבעוניים ושלל אמצעים דרמטיים. ברוח זו, כתבה וביימה אינספור הצגות לפורים, מופעי
בר מצווה וחגי מחזור, חגי משק וערבי תרבות. בכתב עגול וברור, בלשון חדה וקולחת, הצליחה
להחיות דקויות שפה ומבטא, קלישאות דיבור, הדי אידאולוגיה, פולקלור מקומי ובדיחות
שזר לא יבין. חלק קטן מכל העושר הזה אפשר למצוא בארכיון בארי. זכור במיוחד המחזמר
"גבירתי הנאוה", שעלה על הבמה
המקומית בחג ה-40 של המשק. נעמי השתילה את העלילה בקיבוץ, עם ד"ר היגנס כמרכז
ועדת קליטה. כמובן שגם ביימה את המחזמר, והחלק הכי טוב בהצגה היה לראות אותה
בחזרות, מדגימה לשחקנים החובבים את האינטונציות ותנועות הגוף הנדרשות.
החוש
הדרמטי של נעמי מצא את ביטויו גם בפרלמנט של חדר האוכל. בשולחן הקבוע, עם החברות,
אפשר היה לשמוע את המבטא הרוסי של אבא זאב מהדהד בסיפורי קריית חיים, לתהות על
האבסורד שבפילוג התנועה הקיבוצית, לגשר על הפער בין ישראל הפרובינציאלית לשועי
קנדה,
לקבל
עצות בכל תחום וללמוד על ספרים ישנים וחדשים. עם השנים חלחלו אל הסיפורים מיטב הילולי
סורוקה, וגם תלאות המרפאה ובגידת הגוף. כמו תמיד, עקבה במבט ציני ומפוכח אחרי
השינויים מבפנים ומבחוץ. ניכר היה שהיא מתכוננת לסוף. "לא לקחתי בחשבון כמה
קשה למות", אמרה לקני.
בגיל 87, שבעת ימים ועלילות, נפרדה מן העולם. הותירה 3 ילדים, 5 נכדים ונין, והמון רב של יצירות תרבות מקומית.
יהי זכרה ברוך.