חסר רכיב

אבינועם סיון ז"ל

אבינועם סיון ז``ל
-
16.10.1935 - 19.8.2021

הוריו של אבינועם נולדו בפולין, אך נפגשו בפלשתינה, בתור ללשכת העבודה במגדיאל. אברהם ציבן היה חבר הכשרה שעלה ארצה עם סרטיפיקט שקיבל בזכות נישואים פיקטיביים. רחל גרבר הגיעה לארץ עם משלחת הספורטאים למכבייה, הלכה לגור אצל אחותה במגדיאל ועבדה בקטיף אשכוליות. אחרי שנישאו, עברו לתל אביב. רחל הלכה לחוגים של ארגון אימהות עובדות, ושם למדה משירי ארץ ישראל. כשנולד בנה הבכור קראה לו אבינועם על שם השיר המפורסם. לאחות שנולדה אחריו קראה יפה.

אבינועם גדל בשכונת שפירא בדרום העיר תל אביב, ולמד ב"בית חינוך". בהשפעת המחנכת שליוותה אותו מכתה א' ועד כתה ח', הצטרף לתנועת הנוער העובד. בריוני השכונה ניסו לשכנע אותו במכות לעבור לתנועת בית"ר. אולם, אבינועם נשאר חבר תנועה שרוף, המשיך ללכת לסניף שהיה מרוחק 5 ק"מ מהבית, ובדרך שר שירים שלמד מהמדריך האגדי מוניה אדמתי, אח של יגאל.

למחנה העבודה הראשון כמעט שלא יצא, כי להוריו לא היה הסכום הנדרש – חצי לירה. אבל חברי הקבוצה התגייסו לעבודות מזדמנות, והרוויחו את הסכום הנדרש. מחנה העבודה השני היה בבארי, ב-1950.  הקבוצה הגיעה כדי לבדוק את חיי הקיבוץ. לדברי אבינועם, המפגש היה לו די קשה. הוא חזר הביתה לשנת לימודים נוספת, ואחריה התחיל לעבוד בעיריית תל אביב.  על התקופה הזו סיפר: "תוך זמן קצר הבנתי שלא זה המקום בו אני רוצה להיות. התגעגעתי לבארי. הייתי בן 15 וחצי כשהודעתי להורים שאני הולך לקיבוץ... הורי בכו וגם אני בכיתי, אבל לא ויתרתי". הוא ומושקה גלברד עלו על השברולט של בארי, והגיעו לקיבוץ. 

הכשרת במעלה הייתה חבורה פרועה למדי, עם חיי חברה תוססים וחברות קרובה ואינטימית. הם נודעו באהבתם לשירה בציבור, ולעיתים קרובות קיימו ערבי הווי סביב מדורה. כמו חברי הקיבוץ, גם הם גרו באוהלים. לימודים התקיימו רק יום אחד בחודש, והמחנך זאב וכסלר דיבר איתם על סוציאליזם וקיבוץ. בשאר הימים עבדו קשה והשתתפו בשמירה. אבינועם עבד בגן הירק וכבר אז הפך לחקלאי בנשמה. בהגיע הזמן, התגייס עם חברי ההכשרה לנחל. מטבעו היה חייל פשוט וממושמע, אבל כמו כולם נטל חלק בתעלולים והפרות המשמעת. בסופו של דבר, נאלצו חברי במעלה לעשות טירונות פעמיים, ואת תקופת מחלקת הנחל בפעם השנייה עשו בקיבוץ גברעם. אולם, מדי פעם באו לעבוד בבארי בחופשות או בשבתות, ואף השתתפו בבניית האסם. בסיום הצבא, חזרו לבארי.

אבינועם חזר לפלחה. הוא אהב את המרחבים, את הטבע, את השדות. בודא גייס אותו לפיקוח על המזיקים בכותנה. בחורף, כשהעבודה בשדות התמעטה, עבד בחממות לעגבניות ולוורדים. במשך השנים רכש אבינועם מומחיות רבה בזיהוי מזיקים, במחלות צמחים, בצמחי בר ובנברנים.

חברי במעלה כבר עברו לשלב הקמת משפחות וגידול ילדים. אבינועם ואיציק רותם נשארו הרווקים האחרונים. אבינועם, פלח נלהב וקיבוצניק בכל רמ"ח אבריו, יצא להדרכה בנוער העובד ברמת גן ובבית הספר החקלאי בחדרה. עם תחילת שנות ה-60 הגיעה צפי לבארי, כמדריכה של קבוצת טירוניות. אבינועם נקבע כמקשר מטעם הקיבוץ, וכך החל הרומן. ב1963 נישאו ברבנות בתל אביב, ומסיבת החתונה נערכה בחדר האוכל בליל חורף גשום. אבינועם היה אבא אוהב לאוהד, רינת וכפיר. הוא שיתף אותם באהבתו למרחבים והיה לוקח אותם לשדות, למנפטה, לטיולי קיבוץ שאירגן בנגב ובסיני. בדרכו השקטה היה שם ככל הנדרש: לעזור בלימודים, להסיע, לחלוק את החובות הפשוטים. הוא טיפל במסירות באימו שהגיעה לקיבוץ בשנותיה האחרונות, וליווה את צפי בשעותיה הקשות.

הבית היה מלא שירה. אבינועם אהב במיוחד שירי ארץ ישראל ושירים רוסיים, וידע את כל המילים. הוא שר עם חבורת הזמר ובמקהלה 30 שנה, והיה משתתף קבוע ונלהב בערבי השירה של פרלמנט העמק. תמיד מפזם לעצמו. בעצב, וגם בשמחה. ובדרך כלל היה שמח. הדברים הפשוטים ביותר גרמו לו אושר. אפילו כשחתך ירקות לסלט היה אומר "הנה, אני מנגן על החסה כמו כינור". הוא אהב לעבוד בגינה, לפתור תשבצים, לחפש את הכלנית הראשונה בכל עונה, לאסוף תפוחי אדמה, ללמוד דברים חדשים, וליצור קשר עם אנשים בכל הגילאים. במשך השנים מילא תפקידי הדרכה, היה מזכיר תקופה קצרה (עד שהחזירו אותו לפלחה), ריכז את ועדת חברה וועדת קליטה, והיה חבר בוועדת קשר לחיילים ובוועדת תרבות.

את שלושת השבועות האחרונים  נאלץ אבינועם לבלות בבית החולים תל השומר. ילדיו ליוו אותו במסירות שלמדו ממנו. אופטימי כתמיד, אוהב אדם ושוחר טוב, עד מהרה יצר קשר אישי עם כל עובדי המחלקה, ולמד את שמותיהם. מתוך אהבה ואכפתיות, הקפיד להתעדכן מדי יום במה שכתוב ביומון.

הנער שהגיע לבארי לפני 71 שנה הותיר 3 ילדים ו-6 נכדים, ענף פלחה שהפך לאימפריית גידולי שדה, וזיכרון של קיבוצניק קלאסי: איש תם וישר, מצניע לכת, ושמח בחלקו. בן 85 היה במותו.

 

יהי זכרו ברוך.

חסר רכיב